לא סופרים את העובדים בדיוני התקציב
בעוד המעסיקים והעשירונים העליונים נהנו מפירות הצמיחה, כמו גם מהפחתות המסים - העובדים, המשתייכים לעשירונים התחתונים והבינוניים, הם שנדרשים לשלם את מחיר הקיצוץ בתקציב. אף אחד, גם לא ההסתדרות, לא שומר על העובדים
מזה כמעט שבועיים דומה כי הכל עוסקים בתקציב. המפלגות, התקשורת, איגודי המורים, מרכז השלטון המקומי, יו"רים של האוניברסיטאות ועוד ועוד. עם זאת, יש מי שאינם נוטלים שום חלק בחגיגה. למעשה, רוב הישראלים. הדוגמא הבולטת – העובדים.
תאמרו, רגע, אתה טועה, הרי עופר עיני הוא גדול המביאים והמוציאים בסיפור הזה. הוא הרי יושב עד שעות הבוקר עם אנשי האוצר כדי למצוא פתרון לסוגיות התקציב. ועופר עיני הוא הרי יו"ר ההסתדרות, האיש שמייצג יותר עובדים מכל אדם אחר בישראל. אז העובדים מיוצגים ועוד איך, לא?
לא. הם לא מיוצגים.
איש לא שאל את העובדים – ובמקרה זה, עובדי המגזר הציבורי, שרובם נמנה עם העשירונים הבינוניים והנמוכים - האם הם אכן מוכנים להקפאת שכר ולוויתור על הטבות שונות, כדוגמת דמי הבראה. איש לא שאל אותם האם הם מוכנים שהסכום החסר בהכנסות המדינה ממסים יילקח דווקא מהשכר שלהם.
הצמיחה לא מחלחלת - הקיצוץ כן
מדוע דווקא מהשכר שלהם? האם העובדים צברו הון בשנים האחרונות. לא. למעשה, במהלך מרבית העשור האחרון ירד חלקם בהכנסה הלאומית, מ-66% ב-2000 ל-62% ב-2008. מדובר בסכומים משמעותיים: ב-2008 עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 617 מיליארד שקלים. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2008 על 66%, כפי שהיה בשנת 2000 (ולא על 62%, כפי שהיה בפועל),
היו העובדים מקבלים ב-2008, כקבוצה, 24.6 מיליארד שקלים נוספים.
לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של כוח העבודה בישראל - ב-2008, כ-2.957 מיליון (כולל עובדים לא ישראלים) - נמצא, כי באותה שנה עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת שנתית של 8,319 שקלים, או כ-693 שקלים לחודש.
אז אם ההפסד הקולקטיבי הזה לא הספיק, באים עתה נתניהו ועיני ומסכימים ביניהם לוותר, בשם העובדים, על שכר והטבות בשנתיים הקרובות – מבלי שהעובדים התבקשו להסכים לכך.
הון ושלטון
ויש עוד ציבור אחד שאינו מוזמן לדיוני התקציב: המעסיקים. אבל אלה לא צריכים, ככל הנראה, ייצוג ייחודי, שכן דומה שכל צמרת הפוליטיקה והכלכלה בישראל עושה יד אחת כדי לשמור על האינטרסים שלהם. ונזכיר כי עבור המעסיקים, העשור האחרון היה דווקא טוב, שכן חלקם בעוגת ההכנסה הלאומית הגיע ב-2008 ל-15% - גבוה יותר מאשר ב-2000.
בין 2000 ל-2008, כאשר ההכנסה הלאומית גדלה ב-26%, חלקם של המעסיקים גדל ב-47% וחלקם של העובדים ב-19% בלבד. במלים אחרות, המעסיקים צברו סכומים שיכולים היו לעזור כעת בסתימת החור בתקציב.
אלא שהממשלה, שבידה האחת מבקשת להקפיא את שכר עובדי המגזר הציבורי, בידה השנייה היא מציעה למעסיקים הפחתת מסים. זאת, על אף ההתנגדות של בנק ישראל, על אף שטובי הכלכלנים בעולם חולקים על מדיניות שכזאת בעת הזאת ועל אף שבארצות המערב דווקא מעלים מסים, בייחוד על עשירים. למעשה, לא רק שהממשלה דבקה בהשלמת תכנית הפחתת המסים שהחלה ב-2003 אלא שהיא מבקשת להנהיג הפחתה נוספת במסגרת תכנית לשנים 2017-2011.
ההפחתה היטיבה עם העשירונים הגבוהים
נזכיר כי הפחתת המסים שהחלה ב-2003 גרעה כבר סכום מצטבר של כ-36 מיליארד שקלים מהכנסות המדינה בשנים 2009-2003. נזכיר עוד כי אותה הפחתה היטיבה מאוד עם העשירונים הגבוהים: היא הוסיפה סכום שנתי של 41,000 שקלים להכנסתו של שכיר בעשירון העליון וסכום שנתי של 78,000 שקלים לשכיר במאיון העליון. זאת, לעומת אלפי שקלים בודדים שנוספו למעמד הבינוני.מי עוד נעדר משולחן הדיונים על התקציב? הרשימה היא ארוכה מאוד: המובטלים, הילדים, החולים, החיילים המשוחררים ועוד ועוד. אבל אם אתם מחפשים את הסכומים הגדולים הרי הם מצויים במשיכת החבל הנ"ל, בין עובדים למעסיקים.
הכותב הינו מנהל אקדמי של מרכז אדוה לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי.
לפנייה לכתב/ת 
