כך הפכתי מאמא ל-10 לאמא ל-16
בדיוק כשמלי גרין התחילה להרגיש שבית עם 10 ילדים זה ממש צפוף ורועש - המצב השתנה ופתאום היו לה בבית 16 ילדים. אז איך זה לגדל 10 ילדים? קלי קלות, משעמם
מכירים את סיפור העז הידוע? לאחרונה אני הופכת בו ומחייכת לעצמי. יהודי עני שהתגורר בבית קט בעיירה נידחת, הופיע בבית הרב שלו ובכה בפניו: "רבי, מה אעשה? אני מתגורר בבית קטן במיוחד, בדירה שבה יש חדר אחד. צפוף בו לאישה ולילדים ואני לא רואה את עצמי מצליח לעבור לדירה מרווחת יותר בקרוב. מה עושים?"
"תכניס עז לבית שלך לחודש ימים", המליץ לו הרב.
"עז?!" חזר היהודי אחר דברי רבו כהד, אולי לא שמע היטב.
"כן, ע-ז", הטעים הרב.
והאיש, שמעולם לא הפסיד מהעצות אותן קיבל, עשה כדברי רבו. הוא השאיל עז מחברו והכניס אותה להתגורר בביתו. "אנחנו חייבים להצטופף ולארח גם אותה", הסביר לילדים. "מכאן תצמח לנו הישועה".
רק כעבור חודש, כאשר הוציאו את העז מהבית וכולם נשפו בהקלה, הבין את כוונת רבו. אין יותר מה להתלונן, כי רק כשטעם צפיפות מירבית, הוא יודע שיש לו הרבה מקום בבית.
אמא ל-16
"נו, אז איך עבר עליך החג עם תשעה ילדים + תינוק חדש?" שאלה אותי העורכת אחרי חג הפסח האחרון. וכתשובה, אני כותבת לה ולכם את הטור הזה. ליל הסדר עבר נפלא. הילדים התעוררו בשעות הצהריים המאוחרות ושיחקו בכל רחבי הבית במשחקים החדשים שקניתי לכבוד החג.
"אנחנו צריכים בית של שתי קומות לפחות", הרהרתי בקול. "תאר לעצמך, לו היינו יכולים להקצות קומה שלמה לילדים וקומה שקטה עבורנו ההורים".
"את צודקת. רעיון לא רע בכלל. אולי בעתיד נוכל להגשים את החלום הזה", הפרטנר האופטימי-תמיד ניסה לדבר, רק שקולו נקטע בבליל הרעש והמהומה. קומה שנייה, קומה שנייה... איך אפשר להגיע לחלום הזה מבחינה כלכלית? ועוד בתקופת מיתון?
די, נו, תרדי מהרעיון, ניסיתי להשתיק את הקול הקטן שבלב. בערב, כשאני עדיין בונה בניינים פורחים באוויר, צלצל הטלפון. מאחורי הקו אחותי, קולה נשנק מבכי.
"מה איתך?" נבהלתי. התברר שבעלה נפל ושבר את הרגל. כרגע הם בחדר מיון ועליו לעבור ניתוח מסובך. המשפחה של בעלה מתגוררת בחו"ל ואילו ההורים שלנו והאחיות נסעו לצפון. לא נותר לה אלא להתקשר אלי ולהתייעץ איך תתארגן עם הילדים.
"מה פירוש איך תתארגני? בשביל מה יש אחיות? תשלחי את הילדים אלי", קטעתי את השיחה. וששת ילדיה הגיעו אחר כבוד לביתי, בגדיהם וחפציהם ארוזים בתיקים. מהרגע שנחתו אצלי, הפכתי מאמא לעשרה לאמא זמנית לשישה עשר.
מה נעשה היום?
תהיי יעילה ומסודרת, אמרתי לעצמי בטון של מבצע צבאי. פרקי את המטלות לגורמים, אפילו לא לפי סדרי עדיפות. משימה מספר אחת: להאכיל אותם. משימה מספר שתיים: לעקוב אחרי כולם - איפה כל אחד אמור לשהות בכל רגע נתון. משימה מספר שלוש: להעסיק אותם.
בקשר למשימה מספר שלוש, גיליתי דבר מעניין: כל הילדים בגילאי שנה עד תשע, העסיקו את עצמם. תוך דקות ספורות הם צללו לעולם שלם של משחקים וצעצועים. מדי פעם הזכירו את קיומם כשנכנסו למטבח למלא דלק, קרי לאכול, ואם אפשר גם ממתק, צ'יפס, עוגייה פסחית, ארטיק. הכל יתקבל בברכה.
גילאי העשרה עמדו ובהו בנו, זוג ההורים: "נו, מה נעשה היום?" הם ביקשו טיול אופניים, רעיון שנפסל על הסף עקב ריבוי הילדים ומיעוט אופניים. לונה פארק נדחה עקב תקציב דליל מדי.
"בריכה!" הרעיון פשוט עלה בראשי כשהסתכלתי על האמבטיה שאמורה לאכלס בשעות הערב את כל החבורה. את הרעיון הכביר פרשתי בפני הפרטנר.
"נרכוש כרטיסיה לילדים. אנחנו מגיעים בתור המלווים. בזמן שאקח את הבנות לבריכה, אתה תשחק עם הבנים כדורסל במגרש הסמוך. ואז לחילופין, לאחר שהבנות תאצנה מהבריכה, אקח אותן למקלחות, שם הן יתקלחו וילבשו כבר את הפיג'מות".
איך ח"י נפשות מגיעים לבריכה?
היכון, הכן, צא! "בגדי ים, כובעי ים, מברשות, שמפו, מרכך, סבונים..." הקראתי את הרשימה וכל ילד ארז לעצמו שקית. איך ח"י נפשות מגיעים לבריכה? נָגְלוֹת.
הגדולים חיכו בסבלנות בזמן שאנחנו נסענו עם הקטנים. לאחר שירדתי שם עם הקבוצה הראשונה, הפרטנר חזר לאסוף את הקבוצה השנייה. אושרי הקטן שכב לו בסל קל, בוהה באושר בכולם. ההמולה והרעש דווקא מצאו חן בעיניו.
בערב הם כולם נרדמו נקיים ומאושרים.
כשקמתי בשעת בוקר מוקדמת להאכיל את התינוק, מיהרתי לחבר את סיר הבישול האיטי, ומילאתי אותו בתפוחי אדמה ובעוף. מעל לכבוּדה שפכתי בנדיבות שקית ירקות קפואים, תבלינים ומים. עד הצהריים האוכל יהיה מוכן.
ביום השני, שוב בשיטת הנגלות, מצאנו חלקת יער סמוכה, צמודה למתקני חצר ושם בילינו במנגל משפחתי, כשהגדולים יותר מכינים את השיפודים והקטנים מתרוצצים סביב. מפוחמים ומאושרים חזרנו הביתה. שוב למרוץ מטורף של מקלחות ותכונה לשינה, ללא דקה מנוחה. פלא שבחצות רעדו לי האצבעות?
העיקר שהניתוח המסובך עבר בשלום (למתעניינים, הוא עדיין שוכב מגובס. נכונה לגיסי תקופת החלמה ארוכה והלוואי ותהיה לו מהר רפואה שלמה). ששת ילדיה של אחותי חזרו בגמר החג אל ביתם.
ופתאום, כן, פתאום, אין עבודה. אני מסתובבת סביב עצמי, ומחפשת לרחוץ או להאכיל ילד נוסף.
"אמא, נורא שקט בבית", מלמלה יעלי שלי.
"באמת, אין כל כך עם מי לשחק", מתלונן דודו.
ופתאום לא צריך קומה שנייה. יש מספיק מקום בקומה האחת שלנו. מרווח מאוד. אפשר לראות את המרצפות בחדרים, כי המזרנים המגולגלים חזרו למחסן.
"בקשר לקומה השנייה..." מלמל הפרטנר. אושרי המשיך לחייך מהסל-קל שלו, ואני יכולתי לחשוב רק על סיפור העז.
מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס עשרה.
