מי שהתפעל מ"מובי דיק" בתרגומו העשיר ושובה הלב של אהרון אמיר,
שהופיע ב-1981 (קדם לו תרגומו של אליהו בורטניקר מ-1952), יפתח בסקרנות את התרגום החדש של גרשון גירון
שהופיע בימים אלה (עריכת תרגום: חיים פסח). התרגום הוא הרי עניין קובע מאוד כשמדובר ביצירת מופת, במיוחד כשזו יצירה שבאמת אהבת.
עלילת הרומן, שפירסם הרמן מלוויל
הצעיר ב-1851 (רק כמה עשורים לאחר מותו זכה הספר לתהילת עולם), עוסקת כזכור במאבק האיתנים שמנהל הקברניט המוטרף והכריזמטי אחאב בלוויתן ענק ולבן המכונה מובי דיק - מאבק כפייתי המוביל את הקברניט ואת עשרות מלחיו הלכודים בשיגיונו אל אובדנם.
עבודה של האמן גיא בן נר בהשראת הספר
לצד העלילה, המסופרת לרוב בגוף ראשון בידי המלח ישמעאל, כולל הספר גם הגיגים, סיפורים צדדיים, קטעי מחזה, מונולוגים פנימיים של הגיבורים, מידע על ציד לווייתנים ועוד. הססגוניות הגמישה הזאת היא חלק מן הרוח הלא צפויה של הרומן, הנחשב בעיני רבים לגדול ביותר בספרות האמריקאית.
הרבו לדבר על הצד הסמלי והדתי שבספר, וגם בגב התרגום החדש נכתב כי לפנינו רומן "עשיר בסמלים, במטאפורות ובתחבולות סגנון מגוונות". אבל לא הסמלים ולא תחבולות-הסגנון הם שהפכו את "מובי דיק" למה שהוא - אלא קודם כל ההשראה הגדולה, התנופה התנ"כית משהו (הספר רצוף כידוע בהקשרים תנ"כיים) שבה הוא נכתב. הדברים ניכרים בתנועה הסיפורית העמוקה, המשכילה והציורית.
אז האם הצליח גירון בלשונו הדיבורית יותר להעביר את הקסם כפי שהצליח אמיר עם העברית גבוהה שלו? לא ממש. גירון עשה אמנם מלאכה מסורה, מרובת הערות-שוליים, אך תרגומו טכני מדי וצמוד הרבה יותר לטקסט האנגלי מהגירסה של אמיר. ואגב, האנגלית של מלוויל הינה פשוטה ביסודה, כך שמבחינה זו גירון לכאורה קולע יותר לנוסח המקורי.
ובכל זאת, "מובי דיק" של אהרון אמיר הוא ספר הרבה יותר מתנגן וחושני; כשמשווים משפטים מגלים כי אחרי הכל תרגומו של אמיר הוא גם מדויק הרבה יותר, שכן הפשטות של גירון לוקה לא פעם בפשטנות או בדלות לשונית.
בדף השני, לדוגמא, חוזר גירון שלוש פעמים בחצי עמוד על המילה "מכושף" להטיותיה. כמו כן, ניכרת מין קצרנות שבמקומות מסוימים הופכת לעודף מילוליות המתקשה לקלוע למקור האנגלי. אצל אמיר זה תמיד יושב נכון, זה תמיד אלגנטי. גם היצמדות-היתר של גירון לתחביר האנגלי מבליטה יותר מדי את הסגנון האנגלי מבעד לעברית.
קטע שממחיש את ההבדלים הוא המפגש המרתק של המספר עם הדמות המרהיבה קוויקווג – אותו מטיל-צילצל כושי ענק, פגאני, מקועקע, מבהיל למראה, שהמספר נאלץ לחלוק איתו מיטה בלילה מחוסר מקומות שינה. בבוקר מתעורר המספר כשזרועו הידידותית של קוויקווג מונחת עליו.
אהרון אמיר כותב: "מצאתי והנה זרועו של קוויקווג מוטלת עלי בצורה שופעת חיבה ואהבה מאין כמוה". גירון מתנסח בקוצר-יד מסוים: "גיליתי את זרועו של קוויקווג מונחת עלי בחיבה ואהבה רבות ככל האפשר". כמה רבות? ככל האפשר.
והנה כמה שורות ממזמור הזעם הקצת-פארודי שנושא המטיף בכנסייה לפני הפלגת החבורה לים - מזמור המתכתב עם תפילת יונה במעי הדג. גירון כותב: "בטן שְאוֹל לנגדי נפערה/ מכאובות וייסורים אין קֵץ שם;/ לתארם יוכל רק מי שעליו עברו". אמיר, כרגיל, קצבי ומלוטש יותר: "תופת פעורה ראיתי, / וקֵץ שם אין לִשכול וכאב; / רק המרגיש יאמר: חזיתי – " וגו'.
גם החום האנושי של מלוויל עובר הרבה יותר בתרגום אמיר, בין השאר בזכות הפנייה האישית הנשמרת בגירסתו, החל במשפט הפתיחה המפורסם "קיראו לי ישמעאל" (במקור: Call me Ishmael), שאצל גירון נוטרל מעט ל"קוראים לי ישמעאל", והמשך במשפטים דוגמת "הנה עכשיו לפניכם עירם של תושבי האי". גירון נשמע יבש יותר עם "זו לפיכך עירם של תושבי האי".
ועוד עניין - האיורים; לספר בגירסת אמיר צורפו גם הציורים היפיפיים בשחור-לבן של רוקוול קנט, בעוד גירסת גירון נעדרת איור כלשהו. גם זה חבל. אחרית-הדבר – זו של צפירה פורת בתרגום אמיר, וזו של וולטר אי בחדש - הינה מייגעת למדי בשני המקרים.
כך יצא שהמתרגם אהרון אמיר, שלקח לעצמו חירות לשונית גדולה בהשוואה לגרשון גירון, הוא דווקא
הקולע יותר לרוחו של הטקסט המלווילי. אפשר לומר שהוא נאמן יותר למקור, דווקא משום שלא היה נאמן מדי.
ובאשר לארכאיות הלשונית הקלה אצל אמיר – שעמדה אולי בבסיס המוטיבציה להוציא לאור תרגום מחודש לספר - זו מתחברת בטבעיות עם הקולות העתיקים המהדהדים ממילא בסיפור הרענן הזה. רומן שמספרו נקרא ישמעאל, שגיבורו נקרא אחאב, ושהדמות הרחובית המתנבאת בזעם על הפלגת אחאב נקראת אליהו – מסתדר היטב גם עם מילים כמו "פת ערבית" ו"מַרדוּת", המתבלות פה ושם את תרגומו הבהיר ורחב-הנשימה של אמיר - תרגום פשוט על פי דרכו המורכבת.
"מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגום: גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים, 653 עמ'
