למה אני מעדיף לא למות

השבוע יצא לי להיות בניחום אבלים, או כמו שצריך לקרוא לזה, "לא ניחום אבלים". כלומר, אני לא יודע מה איתכם, אבל בי אף אחד לא מתנחם. אני לא מצליח להיזכר אפילו בפעם אחת שנכנסתי לשבעה ומישהו הפסיק לבכות ואמר: "טוב, הבן שלי מת, אבל לפחות גלבוע פה".

השבעה שבה ביקרתי השבוע דווקא לא היתה כל כך קשה, אז אל תיכנסו לדיכאון עכשיו. הנפטרת היתה מסוג הנשים הזקנות שלא נראו טוב כבר שנים, וכולם צחקו וסיפרו עליה סיפורים מהתקופה שבה היא היתה מלאת חיים, ואז מהתקופה שבה היא היתה רוויית חיים, ואז מהתקופה שהיא היתה ספוגת חיים, ואז עם אדים ברורים של חיים, ואז הם שתקו קצת.

המוות, כמו דיסק של שירי מימון, יוצר פרספקטיבה שונה על החיים. אני זוכר שבאסון קתרינה בשנת 2005 היתה התרגשות גדולה בתקשורת מכך שספרי התורה בבית הכנסת המקומי בניו אורלינס נמצאו שלמים. "זה נס", הכריז יהודי רטוב אך מחייך. באמת נס. הבית שלי עבר דירה לאטלנטיס, 2,500 מתושבי השכונה שלי קפאו או טבעו או חלו ומתו, אבל ספר התורה ניצל. נהדר, תמיד רציתי לדעת מה קורה אחרי במדבר.

כולם אוהבים לדבר על אנשים מאחורי הגב, ואין הזדמנות טובה יותר לעשות את זה מאשר בלוויה של מישהו. הבעיה הגדולה של כל אחד מאיתנו עם הלוויה שלו עצמו היא שמצד אחד אתה רוצה שיספרו עליך שבחים ויזכירו את רגעיך היפים, ומצד שני אתה ממש לא רוצה להיות מת. למעשה, אתה מעדיף לחיות ושיגידו עליך שאתה מזיין את אחותך מאשר להיות מת. יש אנשים שיגידו לכם שהם מעדיפים למות מאשר לחיות חיים נטולי כבוד, אבל אני רוצה להגיד לכם כבר עכשיו: לא אני. אם יום האפוקליפסה יגיע, וכנופיה איומה תשתלט על העולם ותדרוש משאר האנשים להיות עבדים שלה או למות בייסורים, אני אהיה זה שימצוץ למפקד שלהם. יונתן בן ארצי, אני מצטער, אבל אתה תצטרך לעמוד אחרי בתור.

יש גם אנשים שאומרים: "אני לא רוצה למות זקן. אני רוצה לחיות מהר, למות צעיר ולהשאיר גופה שנראית טוב, כי אני מסוג האנשים שמדברים בקלישאות", ותת־סוג של אלה הוא האנשים שאומרים "אני רוצה למות בזמן שאני עושה משהו שאני אוהב". אוי, תסתום. למה שתרצה למות בזמן שאתה עושה משהו שאתה אוהב? אני אפילו לא אוהב לקום להשתין בזמן שאני עושה משהו שאני אוהב. וחוץ מזה, אף אחד לא רוצה למות צעיר. לא כשיש Xbox 360.

ה־Xbox באמת גורמת לי לחשוב שפעם היה פחות נורא למות. תחשבו על זה, הרי פעם היה רע. מה כבר הפסדת מלמות? במקרה הטוב היו לך חמור, דלי ועגבת. האישה שלך התחילה להיראות זוועה בסביבות גיל 23, הבילוי האהוב עליך היה סקילה, וכל מה שהיה לקרוא זה בערך עשרה משפטים. אבל אנחנו? אנחנו לא יכולים למות. Pro Evolution 2010 יוצא בסוף השנה. אם האל יהרוג אותנו עכשיו, זה יהיה כל כך לא מלא רחמים מצידו.

אנשים שונים מתים מיתות שונות. עשירים, למשל, מתים באורח קשה ובלתי נתפס. 100 מהגרים לא חוקיים מתים בספינה על חופי פקיסטן? גג מבזק ב־ynet. אבל נסיכה בריטית אחת מתה בסוף שנות ה־90, וימשיכו לייצר בובות פורצלן שלה עד 2100. אנשים דתיים, אגב, לא מביטים על העולם בדיכוטומיות צינית כזאת. מבחינת הדתיים, מותו של כל אדם הוא עצוב מעצם היותו אדם. אלא אם הוא לא יהודי, ובמקרה הזה שייחנק. 

באופן מוזר, קיים יחס ישר בין רמת האמונה שלך באלוהים לכמות הפעמים שאתה מתפלל שהוא ידחה את הפגישה ביניכם. הבנתי את זה לאחרונה כשישבתי בטיסה ליד רב (או חרדי פושט. אני אף פעם לא בטוח אם כל חרדי הוא אוטומטית רב, כמו שכל אתיופי יכול לרוץ יחף ממש רחוק). הוא אמר את ברכת הדרך, וכשהתחילו לחמם את המנועים פנה אלי ושאל: "אתה רוצה להגיד ברכת הדרך?".

חשבתי על זה שנייה לפני שעניתי, "אבל אתה אמרת לפני רגע".

"תגיד בשבילך", הוא אמר.

"מה זה משנה?", שאלתי. "אתה יושב לידי. זאת התרסקות מטוס, לא התנקשות".

"חס וחלילה. תגיד 'שנמריא וננחת בשלום'".

"שנמריא וננחת בשלום".

"עכשיו תגיד אמן".

כן, אמן. ה"סנד" של אלוהים. התיאוריה של האמן גורסת שאלוהים עסוק מדי בשביל להתייחס לכל מחשבה שעוברת לך בראש, אז אתה אמור להגיד אמן אחרי אלה שאתה רוצה לשלוח. אלא שבפרקטיקה, אפילו אם תגידו אמן יש סיכוי לא רע שאתם נמצאים באזור ללא קליטה. או שאתם גויים, ואז בכלל תצטרכו קודם להחליף מפעיל שירות.

אם להאמין לתנ"ך, פעם היו קווי התקשורת מהירים יותר.

"הלו? אמן".

"אלוהים לא זמין כעת, אפשר להשאיר לו הודעה?".

"כן, זה איוב. תמסרי לו 'לא סבבה', בסדר? לא סבבה בכלל. תמסרי לו שישכח ממה שאמרתי אחרי השחין. הילדים שלי מתו כרגע. מתו! רגע, חכי שנייה. אה, יופי, לפחות גלבוע פה".