אחרי "צום" של חודשים, חזרתי להיות בתולה
אולי זה משבר לקראת גיל 30, אולי אני מתחילה סופסוף להתבגר, ואולי באמת מיציתי, אבל האמת העירומה היא: לא רוצה להזדיין איתכם יותר. המטרה שלי היא אהבה
אני לא מרגישה שההקרבה היא לשווא, שכן תחושת השליטה היא עצומה, והרווח גלום בידיעה שההחלטות שלי שקולות, והתוצאות נראות בשטח.
לא אשקר, אני מתגעגעת. לא פשוט פתאום להפסיק. אחרי מספר שנים לא מבוטל בהן לא חשבתי יותר מדי לפני, זרמתי, פעלתי, מתוך אינסטינקט כמעט - מאסתי. ולא בעניין עצמו מאסתי, כי אם בשותפים לדרך.
אלוהים עדי, אני נקייה כל כך שזה דוחה, או איך שאני אוהבת לקרוא לזה בתקופה האחרונה – חזרתי להיות בתולה.
אולי זה משבר לקראת גיל 30, אולי אני מתחילה סופסוף להתבגר, ואולי באמת מיציתי, אבל האמת העירומה עומדת ומרימה את ראשה התמים: לא רוצה להזדיין איתכם יותר.
זה לא התחיל כאג'נדה. באותה תקופה החזקתי כשלוש-ארבע עתודות, כרגיל. בדיעבד אולי זה נכנס לקטיגוריית "צרות של עשירים", אבל משהו גרם לי להפסיק להשתמש באופציות הפרושות לפניי, ניצבות מוכנות לפעולה בכל שעה, אפילו עד כדי הזמנת "טייק אווי" לעבודה. ואם אני יוצאת שחצנית עכשיו, זה רק בגלל הניסיון להבהיר עד כמה השינוי קיצוני, ולא ברור אפילו לי איך חלפו להם כמעט תשעה חודשים.
מעולם לא הסתרתי את חיבתי לסקס על כל גווניו. תמיד שמחה לחלוק מחוויותיי ונסיוני, לא מתחסדת ולא שופטת, סקרנית לגלות פֶטישים חדשים, לשמוע על תנוחות מעניינות ולבדוק את הגבולות שלי ושל שותפיי לפשע.
אבל משהו קרה.
המטרה הרשמית שלשמה סגרתי את הרגליים היא - אהבה. עכשיו יעקמו כל בעלי האיברים את האף ויגידו – "נו, עוד אחת שחושבת שזה משנה אם היא מזדיינת בפגישה הראשונה או לא", ואני איתכם. בתור סטרייטית קווירית, חובבת החוג למגדר, טענתי במשך שנים שגבר שיחשב את העיתוי בו נכנסנו למיטה כדי להכריע אם אני ראויה למערכת יחסים רצינית הוא לא גבר בשבילי.
מצד שני, היום מסתנן לראשי הספק הקל, שיש אפשרות שהם לא יודעים את זה.
רוב הגברים הפוטנציאליים לא ממש יודעים מה זה מגדר, ואם הם כבר יודעים לבטא את המילה, הם מדמיינים לעצמם חבורת לסביות רדיקליות, שונאות גברים, המעבירות את זמנן בשזירת צמות בבית השחי ושריפת חזיות. אני יכולה לקשקש על המהפיכה הנשית של השנים האחרונות עוד שורות ארוכות, אבל אני לא יכולה להתעלם מצד משמעותי ביותר של השינויים הגדולים האלה – "הגבר החדש בעל כורחו".
אז החלטנו לצאת מהבית, לעבוד, להצביע, להשתמש באמצעי מניעה, ואני לא מתחילה לדבר על הטכנולוגיה ששינתה לחלוטין את מאזן הכוחות הפיזי. כמו חיות ברחנו מהשבי שבו כלאה אותנו הפטריארכליה במשך שנים, כל אחת לפי יכולותיה ואמונותיה, לפי המציאות שיצרו עבורה הוריה, שכניה ובית הספר בו חונכה.
אבל מה איתם? מה קרה לגברים בזמן שהנשים "השתחררו"?
פעם, עם כל חוסר השוויון, היה ברור מה תפקידו של כל אחד. מאוד פשוט: על הגבר מוטלת האחריות ליוזמה, לחיזור ולביצוע, והאשה – כל תפקידה היה להתאים לו.
כמו בכל טרנד, הרוב הגדול בעצם נסחף עם הזרם
העידן הפוסט מודרני בעצם הוציא מהמשוואה את הצורך הקיומי של אשה להיות תלויה בגבר, ורעידת האדמה הזאת יצרה גל צונאמי ששטף את התפישות הישנות שלנו לגבי יחסים. כמו בכל טרנד, הרוב הגדול בעצם נסחף עם הזרם, מנסה להתאים את עצמו ולהפוך לחלק מהקונצנזוס. אבל האם באמת שינינו תפישה? האם זה באמת בסדר שנשים יוזמות, מפתחות קריירה, לא רודפות אחרי טבעת, מזדיינות, וחס וחלילה לא מעוניינות לעשות ילדים?
או שמא יכול להיות שנכפה עליכם, גברים יפים שלי, שינוי שאותו אתם עדיין לא יודעים או לא רוצים לעכל?
נדמה לי, שחלק מאוד גדול מהצום שלי נובע מהמקום הזה. אני לא מבינה יותר מה אתם רוצים, וברור לי שאתם לא מבינים אותי. זה לא חדש, פשוט גיליתי שעדיף להתאכזב ממישהו שלא חדר אלי. זה פחות כואב.
האימייל של Little Black Biniki
לפנייה לכתב/ת 
