משפט הוגן זה כבר לא יהיה
בדלתיים סגורות לא ניתן לעמוד כראוי על גרסתו של קצב. מתווסף לכך חוסר האמון במי שהחליט להגיש נגדו אישום
משה קצב לא עומד לקבל משפט הוגן. בקשתו לדחות את תחילת המשפט כיוון שלא כל חומר החקירה הועבר אליו, כמו גם בקשתו להעברת המשפט לבית המשפט המחוזי בירושלים, נדחו כמעט כלאחר יד. לעומת זאת, הבקשה של פרקליטות המדינה לשמוע את משפטו בדלתיים סגורות, תתקבל כנראה ללא כל היסוס.
נכון שבדרך כלל משפטים מסוג זה נשמעים בדלתיים סגורות, אבל לא זה המקרה שבו צריך לנהוג באותה דרך. לא כשמדובר במי שהיה נשיא המדינה ולא כשכל גירסאותיהן של המתלוננות, לרבות זאת של מי שהקימה את כל המהומה, כבר נפרשו לאורך ולרוחב בכל דרך אפשרית.
עתה יש בפני משה קצב רק דרך אחת להוכיח את חפותו: לקיים דיון פומבי, ולהציג קבל עם ועדה את דלותן של העדויות. כל דרך אחרת של ניהול המשפט תותיר את הזירה בידי מדליפים מטעם, ולציבור לא תהיה לעולם אפשרות לבחון באורח בלתי אמצעי את מה שמתרחש מאחורי הדלתות הנעולות.
אמנם בית המשפט הוא שאמור לבחון את הראיות ולומר ל-כ-ו-ל-נ-ו מה הוא חושב על טיבן של המתלוננות, אולם משום מה נדמה שהפעם יצטרכו השופטים בראש ובראשונה לומר לציבור הרחב מדוע החליטו להאמין או לא להאמין למי שעדותן תפורה בחוטים כה גסים. או על שום מה טען בזמנו היועץ המשפטי לממשלה בלהט כה רב בבית המשפט העליון, שאין לסמוך למשל על עדותה של מי שעבדה לצידו של משה קצב במשרד התיירות.
אין זה משפט שנסמך על מסמכים או על ראיות חפציות, ראיות בשטח. כתב האישום מבוסס כל-כולו על עדויות של מי שנזכרו לאחר שנים הרבה להתלונן – ומכאן הקושי; אבל יש עוד קושי אינהרנטי בפרשה, והוא נעוץ במי שהכריע להגיש כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה אמנם אינו פועל בגפו, אבל דומה שלא רבים עוד מאמינים שמערכת אכיפת החוק על כל גרורותיה ראויה לאמון בלתי מסוייג.
הימים שבהם הכל נתנו בה את אמונם, לרבות בבתי המשפט, חלפו לבלי שוב. "תיקים תפורים" שמוגשים משיקולים זרים שוב אינם חזון נפרץ. זה קרה בזמנו ליעקב נאמן, מי שהמערכת המשפטית ביקשה להקיא מקירבה, וזה קרה לאחרונה לחיים רמון מאותן סיבות. יש אולי כאלה שיאמרו שהראשון זוכה ואילו האחר הורשע – אבל אין ספק שלא יימצאו הרבה אנשים במדינה שיצדיקו את הרשעתו של רמון; בוודאי שלא לאחר שוועדה מיוחדת קבעה שהתקיימו האזנות סתר אסורות בפרשה, שהועלמו מעיני הסניגוריה.
בספרו של חיליק גוטמן, "תיק תפור", מצאתי סיפור מדהים, בידיוני לחלוטין, על יועץ משפטי לממשלה שמבקש להיפטר משר המשפטים באמצעות הדחתו של ראש הממשלה בדרך של הדבקת אישומי-כזב. אהוד אולמרט סיפר בטקס ההשקה של הספר, שלא יכול היה להניח את הספר מידו במשך לילה שלם.
אינני יודע כיצד מעביר נשיא המדינה לשעבר את לילותיו, אך נדמה שהוא צריך להיות מאוד לא רגוע. מערכת רעה, שמבקשת לפעול במחשכים, סוגרת עליו. סיכוייו לצאת זכאי בדינו לאחר שנתיים ויותר של הכפשות - שואפים לאפס. לפחות אם היינו רואים את הברקים ושומעים את קולות הרעם דעתנו הייתה רגועה יותר; אבל זה כנראה לא יקרה. לא כאשר היועץ המשפטי לממשלה הניח את כל יוקרתו על כפות המאזניים, אולי בדרך למושב בבית המשפט העליון.
ד"ר חיים משגב, עורך דין ומרצה למשפט פלילי במכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
