אלף האיים של בלאקוול
כריס בלאקוול, שהעלה את בוב מארלי לתהילה וגילה את U2, רק רצה לעשות אלבומים שיעמדו במבחן הזמן. במלאת 50 לחברת התקליטים שלו, איילנד, ו-28 למות מארלי, שרון מולדאבי מספר על מי שהביא את העולם השלישי לאזני העולם הראשון
אם אתם מזדמנים ללונדון בשבוע האחרון של מאי, כדאי שתקפצו לפסטיבל שייערך באולם השפרד'ס בוש אמפייר. מדי ערב יופיעו המוני אמנים, ביניהם סליי ורובי הוותיקים מג'מייקה וליידיהוק הצעירה והמחוננת מניו זילנד, ויוסוף איסלאם, הלא הוא קאט סטיבנס, ופול וולר ואולי גם, אם תהיה במצב תפקודי, הכוכבת הגדולה של אנגליה בעשור הנוכחי, איימי וויינהאוס.
בימי המצוקה האלה של תעשיית המוזיקה, לונדון חוגגת יום הולדת 50 לחברת התקליטים העצמאית הכי גדולה בתולדות אנגליה, "Island". ובאנגליה מציינים את המאורע לאורך חודשים, משום ש"איילנד" היא באמת מופת לחברה שמעבר להיותה עסק כלכלי מובהק, הרימה תרומות מכריעות לאמנות ולתרבות. מגזין התעשייה הבריטית, ה"מיוזיקוויק", בחר באפריל בכריס בלאקוול, המייסד והבעלים של "איילנד", כאדם המשפיע ביותר בתעשיית המוזיקה הבריטית. מדרגי בלאקוול הותירו מאחוריו דמויות כבריאן אפסטיין וג'ורג' מרטין, המנהל והמפיק המוזיקלי של הביטלס.
כריס בלאקוול. צניעותו עומדת ביחס הפוך לנוכחות וההשפעה של עבודתו
בלאקוול, בן 71, הוא אחד משני הגיבורים החיים האחרונים שנותרו מדור ענקי תעשיית ההקלטות שפעלו מחוץ לתאגידים הגדולים ובכל זאת שינו מבחוץ את הצליל של העולם ואת פסקול חיינו. השני הוא ברי גורדי, שייסד כמעט במקביל את חברת התקליטים האמריקאית "מוטאון". בשנתיים האחרונות הלכו לעולמם אמט ארטגון וג'רי ווקסלר, שהובילו בארה"ב את מלכת הסול העצמאית האחרת, "אטלנטיק".
בנאום התודות שנשא כשהוכנס ל"היכל התהילה של הרוקנ'רול" ב-2001, בלאקוול ציין ששניהם היו הגיבורים שלו. בלאקוול דיבר בטקס ההוא פחות משתי דקות, וצניעותו עומדת ביחס הפוך לנפח הנוכחות וההשפעה של עבודתו. בונו, שהזמין אותו לבמה, פנה לאנשי תעשיית המוזיקה באולם ככה: "עבור חלקכם מוזיקה היא אמצעי לעשיית כסף, ועבור חלקכם הכסף הוא אמצעי לעשיית מוזיקה". בלאקוול נמנה עם החלק השני, וסולם הערכים ותרבות הניהול שלו מתבטאים בדבריו הבאים: "כנראה אני לא באמת איש של תעשיית התקליטים, כי מה שאני מעוניין לבנות ולייצר הן קריירות של אמנים. העסק שלי נשען על הפריחה היצירתית של האמנים, וההקלטות אצלי הן רק אבני דרך עבורם".
בוב מארלי. האלבום הראשון והמתוק ביותר לאזניים
בלאקוול נולד בלונדון לאב אירי ולאם יהודיה מקוסטה ריקה. הוא גדל בג'מייקה, התחנך באנגליה, ואת "איילנד" הקים אחרי שצבר הון ראשוני בג'מייקה מעסקי נדל"ן. בהתחלה קנה תקליטים בניו יורק ומכר אותם לתקליטני מסיבות בג'מייקה, ומכר באנגליה תקליטים מג'מייקה למהגרים מאיי הודו המערבית. ב-1964 הפיק את להיט הסקא הבינלאומי הראשון, "My Boy Lollipop" ששרה מילי סמולס, והחתים את להקת הרוק הראשונה שלו, "ספנסר דיוויס גרופ", אחרי ש"סטיבי ווינווד בן ה-15 נשמע לי כמו ריי צ'ארלס על הליום". בשלהי שנות ה-60 "איילנד" קלטה כמה מהכוחות העולים בפולק וברוק, כמו ג'תרו טאל וקינג קרימזון, קאט סטיבנס וג'ון מרטין. בשנות ה-70 הקליטה אלבומים של מיטב יוצרי הרוק בעידן הפוסט-וולווט אנדרגראונד וביניהם בוגרי הלהקה, ג'ון קייל וניקו, לצד רוקסי מיוזיק ובריאן אינו ומריאן פיית'פול.
להפוך את מארלי להנדריקס
אבל האמן הכי אהוב וחשוב של בלאקוול טס במיוחד לפגישה איתו בלונדון כל הדרך מג'מייקה, אחרי ששמע על המשקיע הלבן עם האוזניים הרגישות, התנופה והתובנות - וגם הקשרים הנכונים. לבוב מארלי והוויילרס היו מוניטין של חבורה קשה לניהול, אבל ב-1972 בלאקוול נתן להם 4,000 פאונד, על בסיס אמון אישי, ללא חתימת חוזה, לצורך הקלטות ראשוניות למה שיהפוך ל-"Catch A Fire", אלבומם הבינלאומי הראשון והנשגב.בלאקוול, בראיון טרי למגזין האינטרוויו, אמר: "אהבתי את ההקלטות, אבל ביקשתי רשות להוסיף עליהן מרכיבים. מראש חיפשתי אצלם מוזיקה מרדנית וקרבית, כשג'ימי הנדריקס היה המודל שלי לניווט, כי חשבתי שמארלי מסוגל להיות כזה גדול. אבל נדרשתי להנגיש את הצליל שלהם לאוזני שוחרי הרוק הלבנים במערב. אם נקשיב לאלבומים של מארלי מ-1973 ועד למותו, הרי שבניגוד למה שקורה למרבית האמנים, הראשון שלו הוא המתוק ביותר לאוזניים. לא היתה לי ברירה, הצטרכתי לעדן את ההפקה בכדי להקל על הלבנים לעכל אותם כלהקת רוק שחורה".
U2. להקה דתית, כמו מארלי וקאט סטיבנס (צילום: Gettyimages)
"Catch A Fire", אגב, נמכר ב-14 אלף עותקים בלבד ברחבי העולם בשנה הראשונה לצאתו. ומאז, כמובן, אין שום מקבילה לחשיבות האמנותית, החברתית והפוליטית של מארלי כקול הבולט והמשמעותי ביותר שהעולם השלישי הצליח להכניס לאוזני ולתודעת העולם הראשון. ואחרי הסתלקות הגאון, שהשבוע מלאו 28 שנים למותו, בלאקוול איבד עניין: "עם מארלי זה באמת היה מעבר לכיבוש מצעדים. חשתי שאני עוזר לשנות את העולם, והיה מרגש לסייע למארלי ולהדריך אותו".
פופ מבולבל
שנה לפני שבלאקוול איבד את חברו והאמן הגדול שלו, הוא החתים את מי שתהפוך ללהקת הרוק הכי גדולה של שלושת העשורים האחרונים. בלאקוול: "ראיתי את U2 בפאב קטן בלונדון. אהבתי אותם, האמנתי בהם ומיד החתמתי אותם. אבל לא היתה לי שום נגיעה לפעילות שלהם. כל תרומתי לקריירה של U2 היתה שהעמדתי לרשותם את הפלטפורמה של חברת התקליטים. ולכן, גם כשהסתבכו ב-1997 בפרויקט המבולבל של "פופ", איש מהחברה לא באמת התערב או העיר להם, כי לא היתה לנו מסורת כזו ביחסי העבודה איתם. U2 תמיד עשו מה שהם מצאו לנכון".
ב-1997 בלאקוול פרש מעסקי המוזיקה, כשויתר על משרת היו"ר ב"איילנד" כעשור לאחר שמכר את החברה לתאגיד. מאז הוא מנהל עסק לפיתוח בתי מלון ואתרי נופש באיים הקריביים, ומשקיף מרחוק על המוניטין העצום של החברה, עם אבחנות כמו "מדהים לחשוב ששלושת האמנים הכי מצליחים שלנו היו כולם מאד דתיים - בוב מארלי ו-U2 וקאט סטיבנס".
ובזמן שעמיתיו לשעבר מנסים לשרוד ומחפשים מודלים עסקיים חדשים לעידן הדיגיטלי, בלאקוול חושש שהימים היפים של תעשיית ההקלטות כבר מאחוריה: "תעשיית המוזיקה היום צריכה שימציאו אותה מחדש, וייתכן שלו הייתי בשנות העשרים שלי הייתי עושה זאת שוב. רוב הבעלים והעובדים של התאגידים הגדולים אינם מבינים דבר במוזיקה, ופשוט לא יודעים מה לעשות איתה. ולמזלם עדיין עומדים לרשותם הקטלוגים המפוארים של הקלטות העבר שתמיד ימשיכו להימכר". וביניהם, כמובן, הקטלוג המפואר של החברה שהקים, שב-2009 בלאקוול מתמצת את חזונה באופן כה צנוע ונוגע :"הכוונה שלי באיילנד היתה תמיד לעשות תקליטים שיעמדו במבחן הזמן".
לטורים הקודמים של "שרון טורס":
