אם תרצו אין זו אגדה, אמר חוזה המדינה שגם הגה את שמה (שעבר פרפראזה קלה) של תל-אביב. אבל מודי בר-און וענת זלצר, שני היוצרים של המיני-סדרה "תל-אביב - יפו" (שבת ב-21:30, ערוץ 8) יודעים שאגדה היא דווקא משהו שאתם רוצים. וכמו בסדרות הקודמות שלהם, "הכל אנשים" ו"מדינת היהודים", גם כאן מצליחים שני אלה לדלות חומרים ארכיוניים ששיעורי ההיסטוריה בבית ספר עשו עבודה כל כך יפה בלְעַקֵר מִעניין, השקו אותם בג'וס אנושי והפכו אותם לחומר המזוקק והמושך ממנו עשויות אגדות.
בר-און במי ימה של תל-אביב. סקירה עם קריצה (צילומים: עופרי בר אילן)
זה לא קרה לפני הרבה הרבה שנים, רק מאה, והם לא חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, הם אפילו לא חיו באושר ועושר אז, אבל כשצמד הדוקומנטרים האלה מתווך את הסיפור, אין ספק בדבר אחד: האנשים האלה היו מלאי חיים.
החבורה שהקימה את תל-אביב לא צצה מן החולות, אומר בר-און בתחילת הפרק הראשון מבין השלושה, אותו הוא מקדיש ליפו, העיר שילדה את תל-אביב בלידת עכוז, ואז נותקה לה יחדיו מהצאצאית שלה באמצעות מקף קטן - ומלא משמעות. בר-און רומז לאופי היהודי, שרגיל להאמין שהמקום בו הוא תוקע את הדגל הוא המקום בו ההיסטוריה מתחילה להיכתב.
במשפט הזה הוא בעצם מגלם את נקודת המבט שלו על הסדרה ועל טלוויזיה דוקומנטרית בכלל: חצי חיוך בצד אחד (כזה שאומר - הכל מבדח, אבל הבדיחה היא אנחנו), ואיזו אמירה אולי-עגומה על מצב האומה בצד השני. כל זה מודבק בריחוק המוכר של בר-און, שהוא בו זמנית גם מחובר מאוד לנפש האנושית, זו ההומיה של היהודי, במקרה הזה.
מהביוב לאלנבי ומשם לבועה האסקפיסטית
נכון שזה עכשיו בבון-טון להלל את בר-און, זאת אולי אפילו כבר קלישאה. אבל מה לעשות? העריכה, התסריט, האבחנות הדקות, ההומור, ההגשה הייחודית שלו והמומחיות לפרטים של זלצר (כמעט) תמיד מנצחים. הדבר היחיד שאולי עומד בעוכריה של הסדרה הוא העומס.
עשרה פרקים בפוטנציה שצומצמו לשלושה, כנראה בעקבות עלות ההפקה, והרבה קצוות של סיפורים, שאפשר להרגיש שמאחוריהם מציצים סיפורים שלמים, נארגו יחד לנראטיב סנטימנטלי. מבחוץ קל יותר להבחין בזה. בתוך הפרויקט קל לשכוח שהצופים פוגשים את הסיפור בפעם הראשונה, ולהם יהיה קצת קשה לדלג מעל הבקעים, גם אם הקטנים, שישנם בעלילה.
אבל גם ככה "תל-אביב - יפו" היא ממתק אמיתי, במיוחד לתל-אביבים, כנראה. החל מהסיפור על ההתבדלות האשכנזית הראשונה, דרך תלאות הביוב של העיר;
האופן בו הפך אלנבי מדרך מרכזית עם שמונה בתים לרחוב שכבר דיזנגוף קיטר על הרעש שהוא מייצר; המהנדס העירוני הראשון שנהנה בו זמנית גם מהשוק הפרטי; האיש שיזם את הקמת תל-אביב והגריל לעצמו פינת רחוב נאה ובאמת, מה הקשר בין הון לשלטון?
יש גם תמונות שהוכיחו שפעם היתה פה אירופה. איך אפשר בלי המסעדה הראשונה שנפתחה בשבת, למגינת נפשה של האוכלוסיה החרדית והמהלך שהחל את מה שקוראים לו היום "הבועה האסקפיסטית". "תל-אביב - יפו" משחקת בכישרון גדול על הפער - ובעיקר על הדימיון והקשר בין העבר להווה. היא עושה את זה בעיקר ויזואלית, אבל בוויזואליה, כמו בחיים, מה שהיה הוא שיהיה: הדילמות שהעסיקו אותנו אז ממשיכות לדפוק בשער העיר גם היום, הביוב ממשיך לזרום לים, הסטודנטים ממשיכים למלא את העיר ובר-און וזלצר ממשיכים לייצר טלוויזיה מענגת. יומולדת שמח.
