מה לחילוני ולסידור תפילה?

עד כה מעולם לא הזמינו אותנו למסיבת סידור בבית הספר. לא יצא, או יותר נכון לא היתה. בניגוד להורים דתיים, לא צפינו לזה ולא חשבנו על זה כשרשמנו את בננו לבית ספר "קשת מזכרת בתיה". אבל ברור שהחידוש הוא חלק בלתי נפרד מבית ספרנו, כך שבעצם אין מה להיות מופתעים.

אני מודה שבהתחלה חשבתי: מה לי ולסידור? (ואני אפילו לא אדם מסודר במיוחד). בשלב שני חיפשתי את הסידור שיש לנו בבית, כדי להיזכר מה בדיוק יש שם (אבי מסורתי. אבל מאז שישבתי לידו בבית הכנסת עברו שלושים שנה בערך). באופן כללי,  לא התלהבתי - לא מהשפה, לא מהנושאים ולא מהגיבור הראשי. שלא לדבר על ה"עלילה" החדגונית.

נכון שחילונים בדרך כלל לא משתמשים בסידור (אם כי ספרי יהודה עמיחי משמשים ללא מעט ישראלים מעין תחליף לסידור), אבל גם אנחנו מייחלים, מאחלים לעצמנו וליקרים לנו, מקווים ומתפללים בדרך שלנו. עבורי, כאדם חילוני, להתפלל זה להתכנס לתוך עצמי, להיות בשקט עם מחשבותיי ולבקש להיות בריא, או לחזור מנסיעה בשלום, לבקש שיירד גשם, שיהיה טוב לאנשים שאני אוהבת, שיהיה שלום בישראל... ולהתכוון לזה.

לפעמים כששרים, מרגישים כאילו מתפללים, כי אנחנו רוצים מאוד בלב שהמילים של השיר יתגשמו. למשל, כששרים "הו, תן לי כח", או "יהיה טוב, יהיה טוב", מרגישים שיש סיכוי שעכשיו, אחרי שהבענו את המשאלה, באמת יהיה קצת יותר טוב או שבאמת נקבל יותר כוח. בסידור זה כתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך" וגם "ובצל כנפיך תסתירנו".

שיר תפילה

יונה וולך הייתה משוררת חילונית פרובוקטיבית, אבל גם היא התפללה, עובדה שכתבה את השיר "שקט":

שלח לי שקט מֵעַנן

שלח לי שקט מְמוּכַּן

לשמוע שקט לא מכאן

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

יבוא בימינו

גשם של שקט

נקי כמו טלית

ירח מביט

בכל מעשינו

הרוח שורקת

תפילה חילונית

כל מיני "סידורים" חדשים נערכו ועדיין נערכים: למשל "שירת הלב", הסידור של תל"י שמשלב בין התפילה המסורתית לבין התרבות הישראלית, עם שירי אריק אינשטיין,

נעמי שמר ואחרים. כך גם הספר של עופר והדס רגב "בת קול ברוח - תפילה ישראלית". "תפילילה" של מיכל כהן-חי ומאיה חנוך הוא סוג של "סידור" לילדים, לפני השינה.

במבט של יהדות כתרבות – חשוב שנזכור שהסידור והתפילות שנמצאות בו לא נכתבו על ידי אדם אחד, אלא נאספו במשך הרבה מאוד שנים, במשך דורות רבים. יהודים התפללו בימים שמחים והתפללו בימים עצובים. תפילות אישיות רבות נשכחו, התפילות שנשארו עד היום הן אלה שביטאו את רחשי הלב של הרבה מאוד אנשים. הסידור היה ועודנו יצירה מרכזית בחיים הרוחניים-התרבותיים של העם היהודי. לכן, גם אם אנחנו לא מתפללים שחרית, מנחה וערבית, חשוב שנדע ונכיר את התפילות של העם שלנו, או לפחות את חלקן. אולי בני ירגיש קרוב יותר, מבין יותר ממני, אולי הוא לא יחווה את הניכור שאני חשה. 

• אילת אסקוזידו היא אם לתלמיד בבית ספר "קשת" המשותף לדתיים וחילוניים במזכרת בתיה. ביום שישי השתתפה ב"מסיבת סידור", לראשונה בחייה.