השריקה של התנועה

שיבולת בשדה, הייתה השריקה שלנו, השריקה של התנועה. עד היום היא מרעידה את ליבי. אני מקווה שגם היום יש מי ששורק: לא שולח SMS, או מתקשר ב ICQ, לא משנה רינגטון, אלא שורק, שריקה פשוטה, זולה כזו שכל אחד יכול לקחת בה חלק, אם הוא מחליט להיות שייך. מי שלא שרק לא הייה קיים, לפחות לא בטווח השמיעה שלנו. שרקנו ברחוב, בבית, בבית הספר בכל מקום ושעה שרצינו ליצור קשר, להביע נוכחות.

השריקה הייתה אות כבוד, אות של שייכות ואנחנו היינו שייכים לתנועה. היא הייתה הזהות שלנו. מי אמר אז אני מרמת אביב, או מאליאנס, אנחנו היינו מ"אביב", שבט "אביב". לואי ה-14 וגורלו המר, עוד לא ממש כיכבו בתודעה שלנו, לכן אמרנו בלי בושה "אביב זה אני": המדריך, הרש"גד, וכמובן המחסנאי. ברוך המחסנאי האגדי שהכריע בהינף יד מי יקבל לוקס ואת הסנאדות הכי ארוכות, ומי יעמוד מבויש בתור. אם ברוך הזמין אותך לקפה במחסן היית מלך. הכי פופולארי בשבט.

הלכנו עם החולצה והעניבה וטיפסנו במעלה העניבות, בימי חג לבשנו חקי וחולצה לבנה והרגשנו הכי רשמיים בעולם.

השבט היה אז בלב שדות, בקצה השכונה, אפשר היה ללכת ממנו ברגל לים לקומזיץ, לעשות מפקד אש בשדה הגדול בו ניצבים היום זה ליד זה רבי הקומות. כל אירוע של השבט הקפיץ את הסביבה כולה: יום שבט, מפקד אש, העדליידע העליזה, השכונה חגגה איתנו.

השריקה לעולם נשארת

וכמובן היה המאבק מול שבטים אחרים. אנחנו בנינו מגדל גבוה יותר מ"דיזינגוף" ו"קהילה" שהתמוטט על כולנו אבל רק הכבוד הצופי נפגע. לא ויתרנו, המגדל הבא היה גבוה, ויציב וכולנו טיפסנו למעלה בגאווה.

אני רואה את המסירות והרצינות שהיו בנו אז במדריכי תנועות הנוער היום. התווכחנו על נושאים הרי גורל, בעד ונגד, שאלנו את עצמנו מה נעשה אם נשאר במדבר עם מימייה שמספיקה רק לאיש אחד? עד היום אני לא יודעת את התשובה, אבל אני זוכרת היטב את הלהט ואת עומק הויכוח. אהבנו את המקום שגדלו בו, צעדנו בשבילי הארץ והובלנו את החניכים ללא מורא. האמנו שאנחנו גדלים במקום הכי טוב בעולם.

הקסם של ההתבגרות שלנו בתנועה לא פג. ואני המשכתי ללוות את תנועות הנוער באהבה. אין משהו יותר ישראלי מהן, הן עבורי אחד החלומות היחידים ששרדו את הציניות והפוסט-מודרניות. גם היום כשאני רואה אדם צעיר עם חולצה של התנועה אני מתבוננת בו בקנאה ואהבה, ומקווה לשמוע שוב את השריקה.

• יולי תמיר היא בוגרת שבט אביב