אמא נחה וחסר למי שיטריד אותי

הלגיטימציה של התלונות שלנו, האמהות, קיבלה מזמן היתר חברתי כמעט רשמי. קשה לנו. זו עובדה שהגיעה לעולמנו בחבילה מהודרת מיד עם הלידה הראשונה.

אם תסגרו בחדר אחד קבוצה של אמהות למשך 24 שעות, סביר שתצפו במימושו של הפתגם הידוע: צרת רבים, חצי נחמה. כמה נעים ונחמד לקבל שוב ושוב את חברותינו משחררות קיטור. אנו נושמות את העשן ומתמלאות בנחמה מתוקה: הנה, גם להן קשה. גם אצלן הקטן מתעורר 4 פעמים בלילה והגדול מסרב לעשות שיעורים, וגם הן מרגישות כמו שירותי הסעות בע"מ: מהגן-לבי"ס-לעבודה, מהעבודה-לגן-לבי"ס, הביתה, חוגים, חברים, ג'ימבורי, אמבטיות, ארוחת ערב וחוזר חלילה.

כך הפכנו למתלוננות חברתיות

לדעתי, איגוד האמהות הישראליות הוציא חוק אשר עבר בשתיקת הסכמה: בשמונה וחצי בערב מותר לנו להתיישב על הספה עם מבט מאיים בעיניים וחסר למי שיטריד את תאי המוח המכווצים שלנו עוד פעם אחת היום.

אני, באופן אישי, חושבת שכדי לסייע לאמהות לצאת לעבוד, נדרש תשלום סימלי של שקל אחד עבור כל פעם שהילדים קוראים "אמא" מרגע כניסתה הביתה. לפי חישוב מהיר, הדבר יכניס לכיסי תוספת של כ-1500 שקלים בחודש. תגמול סימלי עבור היותנו משרתות, נהגות, מורות ושוטרות, תוך כדי מענה טלפוני דחוף לשיחות העבודה. האהבה העצומה ללא תנאים היא כמובן, על חשבון הבית, ושכרה בצידה.

אז כך קרה שאט-אט הפכנו למתלוננות חברתיות. לא חשוב מי עומד מולנו, כל עוד היא אמא, ולפעמים גם אבא, הופ, אנחנו קופצות פנימה למסיבה של סמבה.

ומה לעשות, החיים, כמו מרתון אחד גדול, מספקים לנו בדרך לא מעט סוגיות, בעיות וקשיים אובייקטיבים אחרים. החל מריב קטן עם הבעל ואכזבה מחברה טובה, דרך המצב הכלכלי וימים קשים בעבודה, ועד מחלות ואובדן אנשים יקרים, לא עלינו. ואז העומס עולה על גדותיו ואין לנו סנטימטר רפוי אחד בגוף.

בתוך ים הלחצים, האילוצים והמציאות, אני לפחות, בסופו של יום, מודה לאלוהים על כל מה שיש לי, על המשפחה, האהבה, הילדים המקסימים והבעל האהוב, כי אחרי הכל, אני מאוד אוהבת את החיים הללו ומאושרת בחלקי.

לעזוב את הילד ולצאת לקניון?

לפני כשש וחצי שנים, כשילדתי את בני הראשון, חוויתי את פסגת הטוטאליות. כל עולמי היה בתוך בועה, קיצונית אולי, של אמא אדמה. ולא משנה כמה מבטים מוזרים ספגתי מהעולם החיצון, כך היה לי טוב. לא ידעתי לעשות זאת אחרת.

שבוע אחרי לידתי, ילדה חברתי את בתה הראשונה. ההבדלים בינינו היו עצומים. לא הצלחתי לתפוס איך אמא מרגישה שהיא חייבת זמן לעצמה. איך היא משאירה את הילד ויוצאת לקפה עם חברות או למסע קניות בקניון. כל אלו נראו לי חסרי תכלית ומשמעות והתגמדו לצד הנס שנולד לי וחייב אותי לצידו 24 שעות ביממה (טוב נו, אולי גם אני הייתי חייבת).

כמעט חמש שנים לאחר מכן, וכמעט שנתיים לאחר שילדתי את בני השני, התחלתי להרגיש, איך לומר, קצת חנוקה. חיפשתי פתח קטן של חלון כדי שאוכל לנשום אוויר צח מהעולם החיצון.

וכך עם הזמן למדתי שכדאי לקחת מדי פעם ביס קטן מהשפיות הזו. להיכנס לפרופורציות ולמצוא לעצמנו את האיזון הנכון בתוך המולטי-סיסטם שאנחנו מהוות בעולם הזה.

כדי שנהיה אמהות ורעיות טובות ונרגיש גם את הטוב והאושר שבחיים הללו, חשוב שקודם כל נהיה קשובות לעצמנו, נכיר בצרכים שלנו ונסיר מעלינו את השק הכבד של רגשות האשמה. כי עם יד על הלב, אנחנו אמהות מעולות. כל אחת עם המינונים שלה, עושה את הכי טוב שהיא יכולה. אז בואו נוריד את הכפפות ולפני שהגברים ישתגעו מסוגיית "מה נשים רוצות" נבין אותה קודם כל בעצמנו, ומשם ניישם, כי הכי חשוב זה להיות שמח ולזכור ליהנות מרגעי שפיות, גם אם היא זמנית, כי באמת, באמת שהיא הכרחית.

• הכותבת היא אמא לשניים ובעלת גן "חלומות" בתל אביב.