בלילה האחרון של השיעבוד במצרים אכלו בני ישראל הנגאלים מצות ומרורים, רגע לפני היציאה מהחשיכה. במצה טמון סוד: היא ראשיתו של לחם שנעצרה תפיחתו, שלא בא עדיין אל סיומו, אל תכליתו. רצו מאוד הנגאלים בחצות הלילה, בנס, ובמלוא חוסר האונים שלהם, להיגאל בבת אחת עד תום – להתפיח ולהחמיץ את בצקם, כיכרות אפויים וטעימים, באשמורת הבוקר, משתוקקים לגאולה שלמה ברגע אחד. באה מצרים וטפחה על פניהם. גירשה אותם על בצקם, בחרפת העבדות האחרונה של חוסר האונים. באה התורה וגילתה את הסוד – מצה היא רק ראשית, התחלה לדרך ארוכה.
החושב את ראשיתה של גאולה לגאולה שלמה, או מי שאינו מכיר בתהליך של גאולה, וחושב רק על גאולה שלמה בבת אחת, מחליף בבלי דעת את פסח בשבועות, יציאת מצרים במתן תורה, מחליף התחלה וסוף. בהחלפתו פורק מעליו את עולה של הדרך הארוכה, ממצרים ועד הנה, ממצה עד ביכורים.
יום הביכורים מבטא את סיום התהליך, את השגת הפרי והתכלית. סיום זה בא לביטוי בשני מובנים: האחד, המפורש, מבטא את הכניסה והישיבה הקבועה בארץ ישראל, והשני, הרמוז, מוביל מיציאת מצרים אל מעמד הר סיני ומתן תורה. שניהם נפגשים ונקשרים אל יום הביכורים.
הכניסה לארץ והישיבה בה בקביעות נזכרו ביום הזה במפורש: "כי תבֹאוּ אל הארץ אשר אני נֹתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עֹמר התנופה... עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבֹתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים, סֹלת תהיינה, חמץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרים לה'" (ויקרא, כ"ג, ט--יז)
חג השבועות, שנקרא גם חג הקציר וחג הביכורים, הוא אכן חג חקלאי בכל שמותיו, ראשית הביכורים של קציר החיטה דווקא בארץ ישראל המקודשת, והוא יום הבאת שתי לחם חמץ ממושבותיכם ביום החמישים, פסגת התהליך של ראשית הקציר שראשיתו בקרבן העומר.
אבל חשוב יותר מהפן הזה של החג, הוא הקשר של שבועות החקלאי הארץ-ישראלי לעשרת הדיברות של מתן תורה, והוא מתבאר בתורה בשני מקומות על-ידי קשר ברור לדיבור הראשון "אנֹכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
המקום הראשון הוא הציווי הנזכר במיוחד בקשר לחג הביכורים – "וּבקֻצרכֶם את קציר ארצכם, לא תכלה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצרֶךָ, ולקט קצירך לא תלַקֵּט, לֶעָני ולַגֵּר תעזֹב אֹתם, אני ה' א-להיכם" (ויקרא, כ"ג, כב) – ציווי זה מכניס לחג ההודיה החקלאי על ביכורי-הקציר (חמץ!), תוכן מרכזי של יציאת מצרים: זכירת העני והגר בתוך החגיגה. אין זה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן איננו נובע במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה' ליושביה, אלא מזיכרוננו ההיסטורי כעם עבדים שיצא ממצרים ללא שדות וללא יבולים.
בדיוק כך, גם בספר דברים (ט"ז, ט--יב): "שבעה שָׁבֻעֹת תספר לך, מֵהָחֵל חרמש בקמה תָּחֵל לספר שבעה שָׁבֻעוֹת.
ועשית חג שָׁבֻעוֹת לה' א-להיך, מִסַּת נדבת יָדךָ אשר תִּתֵּן, כאשר
יברכך ה' א-להיך.ושמחת לפני ה' א-להיך, אתה ובנך ובתך,
ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' א-להיך לשַׁכֵּן שמו שם.
וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החֻקים האלה".
אמנם גם בחג הסוכות נצטווינו לשתף בשמחה את העניים והחלשים, אבל לא מופיע שם נימוק מפורש כזה, המזכיר את יציאת מצרים. הווה אומר: חג השבועות בתורה הוא בעיקרו חג הודיה חקלאי ארץ-ישראלי, אבל דווקא מכוח יציאת מצרים ומתן תורה יש לתת מקום מיוחד לעניים ולחלשים, שאם לא כן, אין יוצאים בו ידי חובה של יציאת מצרים בחג השבועות (מעין "כל דכפין" בהגדה של פסח). זאת המשמעות המדויקת של הדיבור הראשון בעשרת הדיברות – "אנֹכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – וזה גם הקשר עם מגילת רות, שאנו נוהגים לקרוא בחג השבועות.
