מלכוד 33: את עדיין לבד. אולי זה נוח לך מדי?
כשאת מסתכלת על הדברים בפרספקטיבה של זמן, את תוהה מתי איבדת את הטאץ'. מתי הגברים הפכו לכל כך מתוסבכים, בלתי נגישים וחוששים מקשר? ואולי זו את שחוששת?
כי את בת 33 ואת לבד. נקודה.
בעצם, תמחקו את הנקודה. הנתונים היבשים האלה אינם מספיקים כדי לתאר את הסיטואציה. הרי יש נשים בגילך שהן לבד מבחירה וטוב להן עם הרווקוּת שלהן. ולא שאת באמת יכולה להגיד שרע לך, אבל בהחלט היית רוצה מישהו לחלוק איתו את כל הטוב הזה.
כשאת מסתכלת על הדברים בפרספקטיבה של זמן, את תוהה מתי איבדת את הטאץ' שלך. מתי הדברים או הגברים הפכו לכל כך בלתי מובנים, מתוסבכים, בלתי נגישים וחוששים עד כדי כך מקשר, כאילו שאת זוממת לכפות עליהם זוגיות, שלא לומר, רחמנא ליצלן, חופה וקידושין.
אז נכון, קיימת סברה רווחת לפיה כל בחורה רווקה שעברה את גיל 30 משמיעה תקתוק רועש יותר מהתנין שבלע את השעון (והיד) של קפטן הוק ומסתובבת ברחבי העיירה כשהיא חמושה בפלצור במטרה ללכוד יחידה גברית, תהא אשר תהא, למטרת נישואים ורבייה.
את מחפשת את המישהו שלך, ולא בשביל להשלים אותך
אבל את הרי יודעת את האמת, והאמת היא שאת לא בעניין של סתם מישהו, רק שיהיה בסביבה ויהיה גבר. את מחפשת את המישהו שלך, ולא בשביל להשלים אותך, או להפרות אותך (ילדים זו בכלל סוגיה נפרדת מבחינתך).
את המישהו שלך את מחפשת כי את רוצה מישהו שיצחיק אותך, יבין את ההומור המטורלל שלך, יחבק אותך כפיות בלילה (אבל רק עד שנרדמים), ובעיקר בגלל שיהיה יותר כיף להעביר את החיים אתו מאשר בלעדיו.
פשוט, לא?
עובדה שמצאת כבר בעבר. ונראה לך אז שמצאת את האחד, אבל אחרי כמה שנים ביחד משהו קרה וזה כבר לא עבד. מסיבה כזו או אחרת נפרדתם, אבל עדיין לא ויתרת על הרעיון של המישהו הזה.
אז איפה, לעזאזל, המלכוד? תשאלו, ובצדק. הרי את עדיין רוצה מישהו שיבין אותך דרך מעטה הציניות, שיידע לתת לך את המרחב שאת זקוקה לו, אבל גם להיות שם כשתזדקקי לו. אז מה השתנה, בעצם?
התשובה היא שכללי המשחק השתנו, וגם את
כי בהכללה, נדמה שהגברים של היום מחפשים את הנשים החזקות, השלמות, אלה שלא זקוקות להם – ואת במידה רבה הפכת לאחת מהנשים האלה. למדת מקצוע מבוקש, את עוסקת בעבודה "נחשבת", יש לך חברים, תחביבים, חלומות, כלבה, דירה מקסימה וחיים מלאים לחלוטין. למעשה, מלאים עד כדי שאת מוצאת את עצמך מתלבטת מה יהווה תמריץ מספיק בשבילך לעזוב את עמדת התפוד הספתי בדירתך המתוקה ולצאת לדייט, שאם להיות ריאליים, סיכויים גדולים יותר שיתברר כמפח נפש – או במקרה המיטבי ערב סביר, מאשר אהבת אמת.
אז בינינו, לא עדיף לקרוא ספר טוב או לצפות בפרק של "המפענחת"?
וזאת, על קצה המזלג, ליבת המלכוד.
נחמה שמאפשרת הישאבות תוך הימנעות מלקיחת סיכון
לא פשוט לי לשכנע את עצמי שיכול להיות טוב יותר ממה שעכשיו ושחוק המספרים הגדולים יעבוד לטובתי רק אם אואיל להזיז את ישבני מהכורסה שבה התקבע בנינוחות. כי בנוחיות הנינוחה והלא מסתכנת של הדירה שלי יש איזשהו גורם מרדים, מאלחש, סוג של נחמה שמאפשרת הישאבות תוך הימנעות מלקיחת סיכון.
והנחמה, נעימה ונוחה ככל שלא תהיה, חוסמת את הדרך לתקווה.
ואולי זה לא דבר רע בהכרח. הרי בתקווה יש הפכפכות לא נעימה בעליל, שעלולה להתפתח לאכזבה ואף לשברון לב, ומי צריך את זה בכלל?
אבל הסיכוי, הסיכוי הזה שמשהו טוב ממש נמצא שם בחוץ ואני מחמיצה אותו, אולי הסיכוי הזה מספיק כדי לעשות את המאמץ, לזרוק על עצמי ג'ינס וחולצת טי מחמיאה, להתאפר קלות ולקחת את הסיכון.
כי מי יודע, אולי דווקא הפגישה הזאת תסתיים אחרת?
האימייל של אמה
לפנייה לכתב/ת 
