גברים מהצפון, נשים בדיכאון

הנה כמה דברים שבטוח לא יעזרו לך להשיג את תשומת לבו של גבר עמק יזרעאלי ממוצע: להתלבש חשוף, לרקוד על הבר, לעשות לו עיניים ולחייך את החיוך הכי מתוק שיש לך בסטוק. נדמה לי שלפני כל גלוני השנדי ששתיתי בפאב, הייתה לי מטרה כלשהי. הא כן, אני חושבת שזה היה קשור לבחורים של עמק יזרעאל ולמה הם לא מתחילים עם בנות.

אי שפיות זמנית

כמה שעות מוקדם יותר יצאתי מביתי נחושה בדעתי לפצח את אחד ממסתורי היקום: איך, לכל השדים והרוחות, בחורים מעמק יזרעאל משיגים בחורות?!

אני גרה בעמק יזרעאל מגיל שלוש. נכון להיום, סך כל הבחורים שיצאתי איתם וגרים פה מסתכם ב... אחד. 18 שנים בעמק, ורק איקס אחד על הנשק. נכון, אני לא דוגמנית. די רחוק מזה, האמת. אבל היי – אני מסוגלת לנהל שיחה, לפעמים היא אפילו מעניינת או אינטליגנטית, אני לא מכוערת, והכי חשוב – אני יודעת להזיז את האוזניים. לא חסרו לי גברים ב־21 שנותיי הקצרות, אלא שרובם המכריע התגורר בקו השרון ודרומה משם, מרחק של שעה נסיעה לפחות.  

בוקר אחד, כמה שעות אחרי שאני וה"מרכזניק" האחרון קיפלנו את הבאסטה, הגגתי בעניין בכובד ראש. יכול להיות שהאשמה היא בי? שטפתי את הפנים והתקשרתי לחברתי הטובה אורית, כדי להבין איך זה שיצאתי רק עם בחור אחד מהאזור. היא הקשיבה בסבלנות והסבירה שהבעיה היא לא בי, אלא דווקא בבחורי העמק. "את כבר יודעת איך הם", היא אמרה, "הם בוהים". "בוהים?", חזרתי אחריה. "בוהים, בוהים. נו, כשהם עומדים בפאב המקומי, מסתכלים עלייך שעה וחצי, מחייכים כאילו שאת בר רפאלי בלנז'ריי, ואז בדיוק כשהם עושים רעשים של 'זזים' ואת בטוחה שהנה הוא ניגש לבקש ממך מספר, את קולטת שהוא בדרך לשלם לברמן וחוזר הביתה עם החברים שלו".

וואלה, הבחורה צודקת. כמה ימים אחר כך יצא לי לדבר עם ידיד שלי שמתגורר בעמק. שאלתי אותו אם גם הוא נמנה עם ה'בוהים', והוא הודה באשמה. כששידלתי אותו להסביר לי מה הקטע, הוא תירץ את זה ב"אני ביישן". כשהתעקשתי, הוא הסביר לי ש"זה מה יש". ההסבר הפשטני הכניס בי רוח פמיניסטית לוחמנית, והחלטתי שאתרום את גופי למדע ואבדוק למה לעזאזל הם מתנהגים ככה.

הנסיך על הקרוקס הלבנות

ההזדמנות נקרתה בדרכי כמה ימים מאוחר יותר. סוף השבוע התגלגל אל העמק, ואני מצאתי את עצמי בדיון מרגש עם חברה טובה אחרת, נעה, לגבי הבילוי הבא. שתי האופציות הקבועות הן: הפאב השכונתי או הדאנס בר המקומי, שנמצא בקיבוץ הסמוך. ההחלטה הייתה קשה, אבל בסוף החלטנו: לפאב המקומי. "היום", הכרזתי כשפתחתי את הדלת לנעה כשאני לבושה במיטב מחלצותיי, "אנחנו הולכות לברר את אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה: האם גברברי העמק מסוגלים להתחיל עם בנות?".

כשהגענו לפאב התחילה הרוטינה המוכרת: עלם חמודות לבוש בחולצת סיום מסלול גזורה של סיירת יוקרתית, קרוקס ודגמ"ח - התיישב מולנו יחד עם חברו. בין שלוק לשלוק התקשיתי לפספס את המבטים שהוא נעץ בי מעל שליש הגולדסטאר שלו. בדקתי עם נעה, והיא אישרה שהבחור אכן נועץ בי מבטים נוקבים.

לקחתי אוויר, ופצחתי בנאום מתוסכל על איך הם "יישבו ויבהו בך שעתיים, אבל גם אם אני אחייך אליו עכשיו כאילו שאני ג' יפית בעיצומה של פרסומת לקולפני גזר, הוא בחיים לא ייגש לבקש ממני את המספר!". היא רק משכה בכתפיים ואמרה: "נו, אז תתחילי איתו את".

וואלה, צודקת. רק מה? פדיחות. שאני אתחיל עם בחור? הרמתי את הראש מהשנדי, אזרתי אומץ וחייכתי את החיוך הכי חמוד שיש לי ברפרטואר. הבחור חייך בחזרה והמשיך לדבר עם החבר שלו, לא שוכח להמשיך להגניב מבטים ממסים. אחרי דקה של חלומות על חתונה אינטימית בחצר האחורית אצל ההורים שלי, גם אני חזרתי לדבר עם נעה. חצי שעה אחר כך, באמצע הפנטזיה על חופה, שניהם קמו מהכיסאות, הוא שילם, חייך אליי עוד פעם אחת ו... יצא החוצה מהפאב. שיט, עכשיו אני צריכה לבטל את הרב?! כאב ראש.

ההיית או חלמתי חלום?

למרות הכישלון שנחלתי אמש, החלטתי שאני לא מתייאשת. אחרי הכול, היום יש מסיבת "בירה ונשירה" מסורתית באחד מחופי הכנרת. אין כמו ערימה של חבר'ה על הדשא וערימה של אלכוהול כדי לנער את העניינים.

"נו ללי", אמרה נעה בחיוך מלגלג כשהיא נכנסה אל ביתי באותו ערב, "היום תצליחי לפענח את התעלומה?". "אנסה", עניתי. "טוב, עם המחשוף הזה אני מתערבת איתך שאם יגיעו לשם ערסים - אחד מהם יתחיל איתך, אבל אני די סקפטית לגבי הבחורים החסונים שלנו".

הוי, כנרת שלי. אני באמת מקווה שלא היית וחלמתי חלום. סדר האירועים קצת מטושטש לי, אבל אני זוכרת משהו על ריקודי מעגלים והורה, שירי חלוצים ו... ערס שהתחיל איתי?! כן כן, זה היה בשלב הזה שבו כבר הייתי מיואשת מההוא בחולצת החובלים שבהה בי כל הזמן ולא עשה עם זה כלום.

הערס היחיד ברדיוס של 50 קילומטר נעמד מולי ואמר לי שאני הבחורה הכי יפה במסיבה. אוף, הוא הסתיר את הנוף הגבוה, החתיך והפאסיבי־עד־דמעות שלי.

זה לא אתם – זו אני?

כל הניסיונות האלה גרמו לי לחשוב שצדקתי, וכמו כל בחורה התחלתי להאמין שככל הנראה הבעיה היא בי. "לא, מצחיקה אחת, אין מה לעשות – הבנים פה גדלו והתחנכו בצורה מסוימת ואי אפשר לשנות אותם", אומרת לי גלית לביא, קיבוצניקית בת 22 שהתגוררה בעמק כל חייה. "חיוכים, איפור, מחשופים, לעשות עיניים – כל אלה לא ממש תקפים בעמק יזרעאל. אולי זה קשור לזה שקיבוצים הם חברה סגורה, ולכן קשה להם להיפתח לאנשים חדשים – גם אם מדובר בבחורות שמוצאות חן בעיניהם".

אז מה אנחנו אמורות לעשות, לדעתך? פשוט לוותר על הבנים בעמק ולהתחיל לצאת עם תל אביבים? 

"לא, מה פתאום", היא צוחקת, "אי אפשר לוותר עליהם, אין על הבנים שלנו. הם ערכיים, חתיכים וידועים כבחורים שווים גם בשאר חלקי המדינה. אבל את צריכה להיות חכמה, כי די נדיר שתצליחי לתפוס מישהו מהם בפאב. הסיכוי הכי טוב שלך להכיר אותם הוא דרך חברים משותפים או במסיבות, כי אז ההתנהגות שלהם משתנה והם קצת יותר משוחררים".

עכשיו כשאת סינגלית שגרה בתל אביב, את מרגישה את ההבדל בין התל אביבים לבחורים שלנו? 

"ברור, זו מנטליות שונה לגמרי. במרכז הכול זמין יותר, ולפעמים נדמה שהכול שטחי ופחות רציני. בחורים מהמרכז יתחילו איתך אבל ירצו רק סטוץ, בעוד בחורים מהעמק יתחילו איתך בדרכים מסורבלות ועקומות אבל יהיו רציניים יותר לגבייך".

ד"ר דיאנה לוצאטו, חוקרת מגדר ומיניות מ"האקדמיה תל אביב יפו", מספרת לי בשמחה על הרציונל מאחורי כל הסיפור: "יש משהו בחיבור עם האדמה ועם המרחבים שהופך את האנשים בכפר לפחות מפלרטטים ולרציניים יותר", היא אומרת. "בעיר יש הרבה יחסים וקשרים, ושום דבר לא עמוק מדי. העיר מעודדת יחסים זמניים, ולפעמים זה הופך למשחק. הרי אם מישהו מתחיל איתך ברחוב הוא יודע שלא תראי אותו יותר לעולם, אז מה אכפת לו לנסות?".

זה ממש מתסכל. יש דרך ללמד אותם את הטקטיקות האלה?

"באנשים האלה יש הרבה יותר רצינות, אם הם רוצים – הם יתחילו איתך, אבל זה ייקח זמן. סביר להניח שזה יהיה קשר שיתפתח מידידות, ולדעתי יש בזה הרבה יותר ערך לעומת ה'תקתוקים' של העיר. אמנם בעיר האנשים כיפיים, אבל אל תחפרי עמוק כי לא תמצאי יותר מדי".

אז אולי הבעיה היא כללית, של הדור כולו?

"אני לא חושבת שהדור שלכם בבעיה – עובדה שהיום כולם מתחתנים מהר יותר. זו גם תופעה עירונית מסוימת: מרוב הניכור הקיצוני שהגענו אליו צריך לחזור למשפחתיות, והדור שלכם דווקא רוצה להתיישב. הרבה בחורים בעיר מתלוננים שהם לא מוצאים בחורה שורשית ורצינית, ושהם לא רוצים פקאצות מטומטמות. בסופו של דבר, גם הבחורים העירוניים של היום רוצים קצת כפר".

משנה מקום משנה מזל

כשנגמר סוף השבוע, כבר התייאשתי לחלוטין. לא משנה כמה ניסיתי – לא הצלחתי להבין מה הקטע שלהם. רגע לפני שפניתי לחיסול חביות גלידה וטישו, נחתה עליי ההארה: נזכרתי בסיפורה של נטע יהלום, שלפני שנתיים הייתה ממש באותה סירה איתי, אבל מאז אותו לילה ב"חממה" (עזבי, אם את לא יודעת, כנראה שעדיף ככה) חייה השתנו מקצה לקצה. הרמתי אליה טלפון וקבענו לקפה.

"את בטח זוכרת שראינו אותו בכל מקום ושהוא מצא חן בעיניי, אבל לא עזר כלום", היא הסבירה לי בין ביס לביס מהסלט, "שום רמז ששיגרתי לא עזר לאידיוט להבחין בי". "כן, אני זוכרת", מלמלתי, "אז תזכירי לי מה גרם בסוף למהפך?". "פשוט יצאתי מהעמק", היא אמרה בחיוך של זקן סיני חכם, "מה שלא הלך פה - פשוט רץ שם. הוא ראה אותי במועדון והתאהב בי תוך שנייה, הוא בכלל לא זכר שנפגשנו פעם. האמת? לא הזכרתי לו את זה עד לשלב מאוחר יותר של יחסינו".

"מה את מנסה להגיד?", שאלתי כדי לקבל משפט סיום טוב לכתבה, "שצריך להתרחק כדי למצוא את מה שנמצא קרוב?". "לא", היא סיכמה, "אני בסך הכול אומרת שהיה לי מזל. אין לי שמץ של מושג למה בנים לא מתחילים עם בנות פה, נראה שזה יישאר תעלומה לעד".