אחרי 65 שנים: הטייסות האמריקניות זוכות לכבוד

בחיל האוויר של ארצות הברית משרתות כיום נשים רבות הזוכות להטיס מטוסי קרב ומפציצים. אולם מעט מאוד אמריקנים יודעים כי יותר מאלף נשים סללו עבורן את הדרך כששירתו כטייסות במלחמת העולם השנייה. התפקיד שמילאו הנשים החלוציות נשכח לאורך השנים, אך הקונגרס האמריקני פועל לתקן את העוול ההיסטורי. 

"יחידת הנשים הטייסות" (WASP) של חיל האוויר האמריקני הוקמה ב-1942. 1,100 נשים הוכשרו לטוס על מגוון רחב של כלי טיס ונשלחו לבצע משימות בתוך שטחי ארה"ב. בדרך זו הם הקלו את העומס על הטייסים הגברים על מנת שאלה יוכלו להילחם באירופה ובאוקיינוס השקט.

הדמות המרכזית בהקמת היחידה היתה ג'קלין קוצ'רן, אחת הטייסות המפורסמות ביותר בראשית שנות ה-40. מיד עם הצטרפות ארה"ב למלחמה ב-1941, פנתה קוצ'רן למפקד בכיר בחיל האוויר וטענה כי נשים יוכלו לבצע את אותן המשימות כמו גברים, אם יקבלו הכשרה הולמת. פרנסי החיל השתכנעו, וטייסת הנשים הוקמה.

ג'יין טדשי רצתה להטיס מטוס מאז שהיתה בת שמונה. "צ'רלס לינדברג חצה את האוקיינוס האטלנטי והרבה אנשים השתתפו במירוצי טיסה. זו היתה תקופה מאוד מעניינת", היא נזכרת. בשנות ה-20 וה-30 היו רק קומץ של נשים שידעו לטוס, אולם טדשי היתה נחושה בדעתה. ב-1941 היא יצרה קשר עם חבר ילדות שהסכים ללמד אותה לטוס.

דיני פריש עבדה בזמן המלחמה בבנק בפלורידה, סמוך לבית ספר לטיסה. "פעם שאלתי את אחד המדריכים מדוע אני לא יכולה לטוס, והוא לא ידע להסביר לי. אז החלטתי שאגלה בעצמי", משחזרת פריש ומוסיפה כי היא חיפשה ומצאה מדריך אחר שהסכים ללמד אותה לטוס.

פריש, שכבר למדה לטוס בכוחות עצמה, הצטרפה ליחידה בנובמבר 1943. "כל המדינה נרתמה למאמץ המלחמתי, וגם אני רציתי לתרום את חלקי", היא מסבירה בראיון לרשת הטלוויזיה CNN.

הטייסות שנהרגו לא נקברו בלוויה צבאית

עם הקמת הפרויקט, כ-25 אלף נשים הגישו מועמדות, אך רק 1,830 מהן התקבלו. כולן עברו קורס בן 27 שבועות וקיבלו משכורות נמוכות מעמיתיהן הגברים. חיל האוויר הסכים לקבל מועמדות בנות 21 ומעלה, שגובהן יותר מ-1.55 מטרים. כאשר טדשי עברה את הבדיקות הרפואיות, פנייתה נדחתה משום שגובהה 1.53. "זה היה מאוד מכעיס", היא מספרת. "אמרתי לקצין בוועדת הקבלה שאני חייבת את האינץ' הנוסף הזה, אז הוא שינה את הגובה שלי בטופס". 

את הקורס סיימו 1,102 נשים והן נשלחו לבסיסי הצבא ברחבי ארה"ב. הן התאמנו בתרחישי קרב וחלקן אף זכו להתאמן בטיסה במפציצים מסוג B-17 ו-B-29. באופן רשמי, הן מעולם לא גוייסו לצבא ולכן קיבלו משכורת נמוכה, ללא הטבות, והן לא היו זכאיות לעיטורים. 

הנשים הדריכו פרחי טיס. מפציץ B-17

פריש הוצבה בבסיס אימונים בפלורידה, שם היא הדריכה פרחי טיס בטיסה על מפציצי B-26. פריש וחברותיה לא נשלחו להשתתף בקרבות אוויר בחזית, אולם גם טיסות האימונים נחשבו למסוכנות. 38 מחברות היחידה נהרגו במהלך מילוי תפקידן, אבל חיל האוויר סירב לקבור אותן בלוויה צבאית. "זה עדיין מטריד אותי, עד היום הזה", היא מציינת. 

כשהמלחמה התקרבה לסיומה, החליט חיל האוויר להשבית את התוכנית. "הם אפילו לא שילמו לי על הנסיעה הביתה", נזכרת פריש, "שילמתי על כרטיס הנסיעה בעצמי". אף אחת מהן לא זכתה להטבות שקיבלו הטייסים הגברים ששירתו בצבא, חלקם בתפקידים זהים לחלוטין.

אולם היחס המחפיר של מערכת הביטחון לא גרם לנשים לפתוח במאבק. רובן ככולן העדיפו לחזור לחייהן מבלי לחולל מהומה. פריש וטדשי מסבירות כי הן לא היו מרירות, משום שהן התגייסו לצבא כדי לשרת את המדינה. "היינו מאוד גאות בהישגים שלנו, והמלחמה נגמרה. פשוט רצינו להמשיך בחיינו", מוסיפה טדשי.

הנשים זוכות להכרה

רוב האמריקנים כלל לא ידעו על קיום יחידת ה-WASP, מאחר שעצם קיומו של הפרויקט היה סודי עד 1977. בשנה זו החליט הקונגרס לבטל את איסור הפרסום וקבע בנוסף כי כל הנשים זכאיות להטבות מהצבא. "ההטבות עצמן לא עניינו אותי, אבל משמעות ההחלטה היא שאני יכולה להיקבר עם דגל ארצות הברית על הארון שלי. זה באמת חשוב לי", אומרת פריש.

כמה מבוגרות היחידה אמרו ל-CNN כי הענקת העיטורים היא מחווה חשובה מצד הממשל, אולם הן בעיקר שמחות משום שהטייסות סוף סוף זוכות להכרה. הן הביעו תקווה כי היחידה תיכנס לספרי ההיסטוריה וכי הפרשה כולה תשמש דוגמה לנשים צעירות.

התפקיד החלוצי שמילאו הנשים הללו בחיל האוויר האמריקני אמנם נשכח

לאורך השנים, אולם העוול ההיסטורי תוקן במעט בעקבות החלטת הקונגרס להעניק להן את עיטור הזהב. הסנאטורית קיי ביילי הצ'ינסון יזמה הצעת חוק בנושא שצפויה להתקבל בקרוב.

חברת הקונגרס אילנה רוס-ליטנן הסבירה כי יש לאשר את הענקת העיטורים בהקדם, מכיוון שרק 300 מאותן נשים עדיין בחיים, רובן בשנות ה-80 לחייהן. "מדובר בקבוצה חשובה של נשים שלא זכו להכרה על תרומתן. הן לא קיבלו את העיטורים המגיעים להן", אמרה.