מוסר כפול בצה"ל

סגן אדם מלול מחטיבת כפיר ופקודו, סמ"ר אביתר, מואשמים באלימות כלפי פלסטינים במהלך פעילות מבצעית לאיתור מחבלים בכפר קדום. האישומים המיוחסים להם מסתכמים במכות מסוג "כאפות" שניתנו תוך כדי ועל מנת לאתר מחבלים, שאך דקות ספורות קודם לכן ירו בנשק לעבר בתי היישוב קדומים. איש מבין הערבים המוכים לא נזקק לטיפול רפואי. ובכל זאת, שני הלוחמים שתרמו שנים מחייהם לביטחון המדינה, נעצרו עד תום ההליכים וישבו בכלא הצבאי למעלה מ-60 יום, משום שהתביעה הצבאית הגדירה אותם כ"מסוכנים לציבור".

מפקדם של השניים, אל"מ וירוב, מפקד חטיבת כפיר, מסר בבית הדין הצבאי עדות מהימנה שאינה זרה לאף קצין או חייל המשרת בשטח: אכן, במהלך פעילות מבצעית ותוך כדי ניסיון לאתר ולנטרל טרוריסטים לפני שיבצעו את זממם, יש צורך לעתים להפעיל כוח כדי לגרום ל"אוכלוסיית הבלתי-מעורבים" להסגיר את המעורבים, קרי: את המחבלים. זה לא נעים, זה לא סטרילי, אבל זה נצרך כי מדובר בחיי אדם.

והנה, דווקא אלוף הפיקוד גדי שמני, בוחר להתנער מעדותו של אל"מ וירוב, ואף לרשום לו הערה פיקודית. צעד תמוה בעיני כל מי שמכיר את המציאות הקשה של המאבק בטרור. צעד תמוה שבעתיים בהתחשב בעובדה שמדובר בהליך משפטי שאמור להתנהל באופן חסר-פניות.

• השאלה הראשונה נוגעת למידת מסוכנותם של לובשי מדים החשודים באלימות. כמנהלת ארגון לזכויות אדם אני יכולה להעיד כי מעולם לא הוגדרו לובשי מדים שפגעו במפגיני ימין כ"מסוכנים לציבור" כפי שהוגדרו שני הקצינים מחטיבת כפיר. זאת, למרות שהאלימות כלפי מפגיני הימין לא התבצעה על מנת לנטרל סכנת-חיים, אלא כפורקן יצרים ותו לא.

כך למשל, קצין יס"מ שהואשם בהחדרת אצבעותיו לנחיריו של מפגין, חברו שהואשם בהכאת עציר אזוק באגרופים בראשו, בבטנו, והטחת ראשו בקיר – לא בשטח אלא בתוך חדר מעצר, קצין יס"מ שהואשם בנגיחה בקסדה בראשו של מפגין, קצין יס"מ שהואשם בהכאת מפגינים פסיביים בראשיהם באמצעות אלה בעמונה, פרש משטרתי שהואשם ברמיסת מפגין תחת פרסות הסוס שלו, שוטר שהואשם בהכאת נערים בני 15 ו-16 ובהטחת ראשיהם בקיר, בעודם עצורים ואזוקים – איש מהם לא נעצר אפילו ליום אחד. חמור מכך: רובם אף המשיכו לשמש בתפקידיהם כשוטרים במהלך משפטם, למרות מעשיהם הסדיסטיים שלא ניתן להצדיקם בצורך מבצעי כלשהו.

מערכת החוק של מדינת ישראל המשיכה לשלוח קצינים אלה להתעמת עם מפגינים, ואיש לא הגדיר אותם כ"מסוכנים לציבור". כיצד קרה שדווקא קציני חטיבת כפיר, שהיכו פלסטינים באופן מינורי ואך ורק לצורך איתור מחבלים – הוגדרו כמסוכנים כל כך עד שאפילו להלך ברחובותינו נאסר עליהם, וגם לאחר שחרורם מהכלא הצבאי הוטל עליהם מעצר בית מלא? האמנם נוהגות רשויות התביעה והאכיפה של מדינת ישראל איפה ואיפה? האמנם הן מפלות לרעה חיילים או שוטרים שפגעו בפלסטינים, לעומת חבריהם-לנשק-ולמדים שפגעו פגיעות דומות ואף חמורות יותר ביהודים?

• השאלה השניה נוגעת להתערבותו של אלוף הפיקוד. קשה להאמין שהאלוף, ששירת בעצמו שנים רבות כקצין שטח, אינו מודע למציאות אותה מכיר כל חייל סדיר וכל מילואימניק. קשה להאמין שהוא אינו מודע לסכנות, ושהוא מעדיף כקצין הבכיר האחראי על הגזרה, שהחיילים ינהגו בכפפות של משי, וכתוצאה מכך המחבלים לא ייתפסו ואף יבצעו את זממם. קשה להאמין שהוא מעדיף להגיע במדים יצוגיים לבתי קברות ולבתי חולים, מאשר לבתי מעצר ולבתי משפט. קשה להאמין שהוא אינו יודע לגבות את פקודיו.

קשה שבעתיים כאשר נזכרים בגיבוי שהאלוף שמני נותן, וביד רחבה, לקצינים שהפרו זכויות אדם של מתנחלים. אלה שפינו את חוות פדרמן, למשל, תוך הריסת הבית על כל הרכוש, או אלה שהרסו את מאחז יד-יאיר בניגוד לצו ביניים של בג"ץ. קצינים אלה קיבלו מהאלוף שמני גיבוי מלא, לאיש מהם לא נרשמה הערה פיקודית, ויתרה מכך: כל מערכת אכיפת החוק התגייסה למענם.

לא אתפלא אם גם בית הדין הצבאי יתאים את עצמו להתנהלות זו של איפה ואיפה, ויבחר להתעלם ממעשיו החמורים של האלוף שמני, בלא לייחס להם את המשמעות המשפטית האחת והיחידה: הטרדת עד ושיבוש הליכי משפט.