בימים אלה, כשהתואר "גאון" מושלך לכל עבר בחופשיות חסרת אחריות, חשוב להיכנס לפרופורציות ולהיזכר מיהו גאון אמיתי. שלמה אבן גבירול
היה כזה – משורר ופילוסוף שחי במאה ה-11 ב"תור הזהב" של יהדות ספרד. כאלף שנים לאחר מותו, בתקופה שבה הפיוטים היהודיים העתיקים זוכים לפריחה בישראל, גם ברי סחרוף ורע מוכיח מסייעים להשבתו למודעות בכך שהלחינו משיריו באלבום "אדומי השפתות".
מדובר ביצירה מושקעת - מוזיקלית ותוכנית, שכוללת גם את הצד הספרותי וההיסטורי שבשירת אבן גבירול. בחוברת המפוארת המצורפת לאלבום, ישנם צילומי מפות וציורים עתיקים, כתבי יד מגניזת קהיר, ביאורים לשירים ומאמר מרתק שכתבה פרופ' חביבה פדיה, שבו בין השאר היא כותבת על הזיקה בין "טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל ל"מליצתי בדאגתי הדופה" של אבן גבירול. בתקופה שבה פוחת מעמדו של פורמט האלבום, חוברת כזו מדגימה את הערך המוסף שלו על פני הורדת שירים. זוהי הזדמנות לחוות את המוזיקה בהקשרים רחבים ומעשירים יותר.
סחרוף ומוכיח. פחות שירים "חיים" ויותר "אמנותיים"
העושר ניכר גם בעיבודים ובהפקה, הגדושה מבלי להשתלט, בניצוחו האיכותי של רע מוכיח על נגנים משובחים, ביניהם סחרוף והוא עצמו. כלי נגינה קלאסיים - מזרחיים ומערבים, עתיקים ומודרניים - וקולות הליווי המסלסלים של שי צברי, מעניקים ליצירה הזו חום שמפשיר את גבולות הזמנים ולעתים האלבום נשמע כמו חאפלה גברית עתיקה, למשל בשיר הנושא.
בסך הכל, מדובר בשירים יפים שמותאמים בלחניהם ובעיבודיהם לסגנון שבו נכתבו ונשמע שסחרוף שר אותם בכנות, בהזדהות ובאהבה. ראויים לציון השיר "מה לך יחידה", שיופיו קומוניקטיבי ואפשר בקלות להלביש לו גם מילים בעברית היומיומית שלנו. עם זאת, הבעיה היא שאת רוב השירים האחרים קשה לשיר מחוץ לגבולות האלבום. גם להתיק אותם לחלל בתי כנסת לא בטוח שאפשר. השירים האלה הם פחות שירים "חיים" ויותר שירים "אומנותיים" ו"אקדמיים".
וזאת ההחמצה הגדולה של "אדומי השפתות". היתה לסחרוף – יוצר משפיע ומוביל - הזדמנות לתת לשירים של אבן גבירול את מה שהעניק לנתן אלתרמן ב"עוד חוזר הניגון". הוא היה יכול לגרום לבני הנוער לשיר בטבעיות נלהבת וצעירה את המילים המליציות הללו מימי הביניים. אבל סחרוף, אולי מתוך יראת כבוד לטקסטים האלה, ביטל את עצמו בפניהם. ממש כמו שנאמר באחד משירי האלבום: "שפל רוח, שפל ברך וקומה. אקדמך ברוב פחד ואימה. לפניך אני נחשב בעיניי כתולעת קטנה באדמה" ("שפל רוח"). אבל יוצר לא אמור לחשוש ולהמעיט את עצמו. הוא והשיר אמורים להיות שווים על מנת להתמזג זה בזה מבלי שאחד מבטל את השני.
ובכלל, לא תמיד יש באלבום תואַם בין הטקסטים למנגינות, למשל ב"כתב סתיו", שבו הלחן מעביר יותר תחושת עליזות מאשר את אווירת הפאר של הטבע שהמשורר חוגג. גם ב"תבורך מבלי קצה" המנגינה לא הולמת לגמרי את המילים. למרות שמדובר ב"שיר יין", הוא נשמע מנומנם. הלחן והנגינה אמנם יפים, אך המוזיקה לא מצליחה לבטא את חושניות היין, כפי שהיא ניכרת בטקסט.
יש גם הצלחות, למשל ב"ולב נבוב", שבו הלחן מעביר היטב את הדכדוך שבטקסט וב"האימה תתכבד" המרתק, שבו ניכרת אווירת הסיוט, כשסחרוף מדקלם את השיר על רקע המנגינה המבעיתה. דווקא במקומות שבהם נגמרות המילים – הנגינה האינסטרומנטלית מקסימה ורבת השראה, למשל בסוף "כתב סתיו" וב"שוכני בתי חמר", שבו מככב סקסופון הטנור של איל תלמודי.
אגף הפיוטים היהודיים העתיקים-חדשים עדיין ממשיך להיבנות. "אדומי השפתות" של סחרוף ומוכיח נמצא שם במקום מכובד על המדף. השאלה היא אם הוא יישאר במקומו, מבריק מייצוגיות, או יילקח משם למטה, לצורכי הקשבה מרובים, שעשויים לשחוק אותו מרוב שימוש, כפי שכל אלבום בעצם מייחל לכך. ובכלל, הגיע הזמן להוסיף לאגף הזה שובבות. לגאול מהטקסטים העתיקים גם את שירי החשק, האהבה והשעשוע.
ברי סחרוף ורע מוכיח, "אבן גבירול – אדומי השפתות", נענע דיסק
