ביטחת רכב ישן? אתה מוּעד לביום

בתום יום העבודה ירדה א' (שמה המלא שמור במערכת) אל מקום חניית הרכב שלה בתל-אביב. א' גילתה כי הרכב - מסוג קאיה ספורטאז', שנת ייצור 1997 - נעלם כלא היה. היא פנתה לעזרת המשטרה, והבינה מיד שזו קצרה ידה מלהושיע.

"כמה טוב שיש מגדל מאחורי", אמרה לעצמה א', תוך שהיא גאה בעצמה על כך שדאגה, מבעוד מועד, לרכוש פוליסת ביטוח מקיף לרכב בחברת הביטוח מגדל.

ואולם מגדל לא עמדה מאחוריה. נהפוך הוא: מגדל פתחה במלחמת חורמה נגדה, בניסיון להראות כי א' ביימה את הגניבה.

על מה אתם מבססים טענה כל כך חמורה, התעניינה לדעת שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב, יעל הניג. על צרור גדול של חשדות, ענו נציגי מגדל, מתוך אמונה יוקדת באשמתה של א'. 

ראשית, לאחר הגניבה, לא היה בידי א' אלא צרור אחד של מפתחות. שנית, א' לא שילמה את אגרת הרישוי השנתי ולא ניגשה לטסט. שלישית, א' פירסמה מודעה באינטרנט, ובה הציעה את הרכב למכירה. משמע היא ניסתה להיפטר מהרכב עוד קודם לכן. רביעית, לרכב היה קילומטרז' גבוה, כ-200 אלף ק"מ. חמישית, א' סירבה להיבדק בפוליגרף.

אמינות הלקוח - קווים לדמותה

השופטת הניג שמעה את עדותה של א', והתרשמה כי מדובר דווקא ב"אדם נורמטיבי העובד לפרנסתו. עדותה עשתה רושם אמין".

לעניין חסרונו של צרור מפתחות נוסף, ציינה השופטת, המבוטחת מסרה הסבר משכנע. הצרור הנוסף נשכח על ידי הגרוש שלה בדירה שהיתה משותפת, וממנה יצאו שניהם. לאחר הגירושין, היא לא היתה זקוקה לצרור מפתחות נוסף. איש מלבדה לא נהג ברכב.

אשר לרישוי הרכב, אכן זה לא חודש, הודתה א'. הימים היו ימי חג, והיא השתהתה בהליכי חידוש הרישוי. "אין בכך כדי להוכיח כי ידה של המבוטחת היתה במעל", קבעה השופטת, "הרי לו חפצה להעלים את הרכב, סביר כי היתה דואגת לחידוש הרישוי על מנת להסיר כל חשד ממנה".

לעניין הניסיון למכור את הרכב, המבוטחת העידה בכנות, כי אכן ביקשה למכור את הרכב משום שעברה דירה, והיתה זקוקה לכספים. אלא שלא היו די מתעניינים. לימים הסתדרה, ולא נזקקה עוד למכירתו.

טענת הקילומטראז' הגבוה קוממה את השופטת. "טענות מסוג זה מועלות חדשות לבקרים על ידי חברות הביטוח... לא יעלה על הדעת כי חברת ביטוח תקבל לביטוח רכב 'ותיק' על הכביש ולימים, עם גניבתו, תעלה עובדה זו כראיה כנגד המבוטח. אם סבורות חברות הביטוח שרכבים אלה 'מועדים לביום', אל להן לבטח אותם בביטוח מקיף".

ואחרון חביב, הטענה כי המבוטחת סירבה להיבדק בפוליגרף. "בשורה התחתונה", קבעה השופטת, "לא מצאתי כי גרסתה העלתה חשד שהצדיק בדיקת פוליגרף". מעבר לכך, הוסיפה השופטת, מבוטח אינו חייב להסכים לעבור בדיקת פוליגרף כדי להוכיח את מהימנותו.

שאלת אמינותו של המבוטח נקבעת על ידי בית-המשפט - ולא על ידי הפוליגרף. גם המפקח על הביטוח קבע כי המבוטח רשאי לסרב להצעת חברת הביטוח לערוך בדיקת פוליגרף, אפילו חתם על הסכם לבדיקה כזו. סירוב לבדיקה כזו אסור שיוגש כראיה לבית-המשפט. על אחת כמה וכמה כאשר המבוטח סירב מראש לעבור בדיקה שכזו.

בסופו של דיון, חייבה השופטת הניג את מגדל לשלם ל-א' את מלוא שווי הרכב, בתוספת 3,000 שקל בעבור עוגמת נפש בשל "אופן ניהול ההליך על ידי מגדל", ובצרוף הוצאות משפט בשיעור 30% מהסכומים שנפסקו.

הכותב הוא עורך-דין מומחה בדיני ביטוח ונזיקין וייצג בתיק זה את המבוטחת