סוחטים לפרה את המיץ

חג השבועות במקורו נחגג כחג חקלאי – חג של ביכורי הקציר ושבעת המינים. לא לגמרי ברור מתי ואיך הפך החג להיות מקושר עם אכילת מוצרי חלב אבל בשנים האחרונות הקישור מנוצל היטב על-ידי מערך יחסי הציבור של תעשיית החלב, שמנסה ללבוש תדמית פסטורלית, טבעית, בריאה וידידותית לסביבה.

תפוקת החלב של הפרות הישראליות היא הגבוהה בעולם. השבוע פירסמה התאחדות מגדלי הבקר, במידה לא מבוטלת של גאווה לאומית, שפרה מקיבוץ רביבים היא שיאנית ייצור החלב העולמי, עם תוצרת של 18,492 ליטר בשנה – כלומר בערך 50 ליטר חלב מדי יום. כמות החלב היומית שנחלבת מפרה ישראלית ממוצעת נמוכה יותר היא כ-30 ליטר ביום – עדיין מספר עצום בהתחשב בכך שעד אמצע המאה שעברה לא חלבו מפרות יותר מ-8 ליטרים בודדים ביום.

בתוך כל חגיגת החלב הזו בולט בהעדרו ההסבר: כיצד הצליחו לסחוט מהפרות כל כך הרבה חלב? ואם הצליחו - מה המחיר שהפרות צריכות לשאת בו?

כדי להגדיל את תפוקת החלב של הפרות, תעשיית החלב משתמשת באמצעים רבים. הזרעה מלאכותית תכופה מיועדת לשמור את הפרות בהריון באופן כמעט-תמידי; העגלים הנולדים מופרדים מהן מיידית, כדי שלא ינסו לינוק מאמהותיהן; הפרות נחלבות בעזרת מכונות באופן אינטנסיבי, ועל העטינים שלהן מופעל לחץ חזק הרבה יותר מזה של יניקת העגלים הטבעית; ובראש ובראשונה: את הפרות מרביעים הרבעה בררנית כדי לשלוט בתכונות התורשתיות שלהן, וליצור גזעים בעלי תנובת חלב גבוהה יותר ויותר - גם על חשבון בריאותן.

לעיתים נשמעת הטענה שאנו "עושים לפרות טובה" כשאנו שואבים מהן את עודפי החלב שמכביד עליהן. האבסורד הוא שאנו בעצמנו ייצרנו את העודפים הלא-טבעיים הללו, כשהפכנו את הפרות למכונות יעילות לייצור חלב. צריך מידה של תמימות כדי לחשוב ברצינות שטרם ביות הפרות, הן הסתובבו עם עודפי חלב המכבידים על עטיניהן, מחכות בחוסר אונים ליום שבו נתחיל סוף-סוף לחלוב אותן.

עם עטינים עמוסים בחלב, סובלות הפרות מזיהומים, בצקות ודלקות. הן מתקשות לשאת את הנטל הכבד ומשקל גופן עד כדי קשיים בהליכה. המושג "פרה קורסת" נפוץ בתעשייה כדי לתאר פרה שלא מצליחה לקום עוד תחת כובד המשקל של עטיניה שלה.

מחירה של כוס חלב אינו רק מוסרי אלא גם סביבתי. ציפוף כמות גדולה של בעלי-חיים בשטח מצומצם מביא ליצירת ריכוזים גבוהים של צואה. כמות ההפרשות היומית של כל פרה משתווה לזו של 20 בני-אדם, והפרשות אלו מהוות גורם מרכזי בזיהום קרקעות ומי תהום. על-פי המשרד להגנת הסביבה, ענף הבקר לחלב הוא הענף המזהם ביותר מבין ענפי החקלאות. בין השנים 1999-2007 השקיע המשרד כחצי מיליארד שקלים מכספי הציבור במטרה לצמצם את הנזקים הסביבתיים של תעשיית החלב, אבל אפילו לאחר השקעה עצומה זו, רק 47 אחוז מהרפתות בארץ עומדות בסטנדרטים שהציב המשרד למניעת זיהום משפכים.

ואי-אפשר שלא להתייחס לתדמית הבריאותית של החלב. בניגוד לדימוי שמנסה התעשייה למכור לנו - של חלב כמקור בלעדי לסידן הנחוץ לבניית עצמות בריאות - חלב הוא למעשה אחד המקורות המוצלחים פחות לסידן, מכיוון שלצד סידן הוא מכיל גם כמויות גבוהות של זרחן וחלבון מהחי, הגורמים לבריחת סידן. אין כל הכרח בצריכה גבוהה של מוצרי חלב כמקור מרכזי לסידן, כשניתן להשיג סידן זמין יותר מהצומח.

מוטב היה אם נשוב ונחגוג את שבועות במתכונתו המקורית – כחג הביכורים של שבעת המינים, המייצגים את המזון הצמחי העשיר שמניבה הארץ – ולא ניכנע לניסיון התעשייה לנכס לעצמה את החג.