לא תעבדו עלי עם האזעקה

עוד מעט, כשתישמע הצפירה העולה-יורדת-בכאילו שקוראת לי למהר אל המרחב המוגן, אני לא מתכוונת להיות אזרחית טובה. זמן ההימלטות שלי, על פי הנתונים הממוגנטים למקרר, הוא "מיידי". ביום בהיר, אם נסראללה ייצא מהבונקר, אפשר יהיה לראות מן המרפסת שלי את נצנוץ עדשות משקפיו. במלחמה הקודמת ביליתי ימים ארוכים במקלט, ובגללה ובגלל מה שאירע ולא אירע אחריה, אין לי כוונות לשתף פעולה עם מיצג התעמולה של פיקוד העורף, שהוא לכל היותר כסת"ח תקשורתי משולל אמינות, מגובה במלים מכובסות עד דק.

ראשית, מי שרוצה להגן עלי צריך להפסיק לקרוא לי "עורף". אין דבר כזה במלחמת טילים. החזית היא הבית, החצר, הכביש, וכל מי שאיתרע מזלו להיות שם בשעה שחפץ מתכת גדול ונפיץ נחת עליו. לצה"ל וחייליו אין תשובה מיידית וקולעת לאיום הזה על חיי אזרחים: אם מישהו מאמין ששבע השנים הרעות של שדרות חלפו ולא ישובו עוד, הוא מוזמן להיכנס למרחב המוגן שלו ולנשום לרווחה, אבל גם לשאת בגאון את אות הנאיבי האחרון. אם מישהו משוכנע שכבר אין איום מצפון, שיואיל בבקשה להסביר את עצמו ואת השתמטותו מדאגה לכל המקלטים הלא מתפקדים שעדיין נותרו כשהיו במלחמה הקודמת.

אני לא אכנס למרחב המוגן שלי – חצי מטר בחדר המדרגות – מפני שהתעמולה לא מעוורת את עיני מראות את היעדר המרחב הזה, גם היום, עבור מאות אלפי אזרחים בישראל. 19 מתוך 44 הרוגי לבנון השנייה בקרב האזרחים היו ערבים ביישובים שאיש לא טורח למגן גם היום. בדרום נבחנו עלויות המיגון בקפידה לנוכח סיכויי מותם של ילדים בבתי ספר, בציניות שגבלה ברשע ביורוקרטי, ובתפיסת עולם שרואה במוות במלחמה סוג של תאונה אקטוארית ותו לא. הביורוקרטים ניצחו את הילדים, כמובן.

ומתוך מחאה שקטה, אישית ופרטית, אני לא אשתף פעולה עם התרגיל שנועד לבחון את היערכותי מפני שנקעה נפשי מן הפטרנליזם חסר הכיסוי של פיקוד העורף לדורותיו, ומן ההשכחה המכוונת של המלחמות הקודמות בידי אלה שמתכננים את הסיבוב הבא.

יש בישראל אלפי אזרחים מוכי טראומה מן המלחמה הקודמת, אבל את מרפאות הטראומה מיהרו לסגור, שלא ישתמע חלילה כי גם אזרחים, אפילו מוגנים, יכולים להיות הלומי קרב. יש בישראל אלפים נוספים שכלל אינם יכולים לקשר בין חרדותיהם לבין המלחמה הקודמת, מפני שמעולם לא ניתנה להם האפשרות הטיפולית לקשר בין הדברים ולנסות להחלים. גם בשמם אני מחוייבת לפעולת המחאה הקטנה והפאסיבית שלי.

וצריך למחות גם בגלל המלים חסרות הכיסוי שהופרחו באויר בזמן המלחמה הקודמת ומעט אחריה. מיליארדים של שקלים ממשלתיים הובטחו לטובת פיתוח הפריפריה הצפונית, אבל כנראה תעו בדרך. כספים אמיתיים של נדבנים אמיתיים נעלמו, איש אינו יודע כיצד ולאן, ומפריחי המילים ומחוללי הספינים סמכו בצדק גמור על חולשת זכרונה של האוכלוסיה המקומית. צר לי, אני מסרבת לשכוח.

בסופו של יום, אני מניחה שכולם יסכמו את התרגיל כהצלחה גדולה בהיערכות מצויינת, כי הלא הלקחים הוסקו והמסקנות הופקו והאחריות נלקחה ואפילו הממשלה התחלפה לה, אבל עדיין איש לא יידע להסביר מדוע בשוויצריה כל

האוכלוסיה מכוסה במקלטים רציניים מזה שנים רבות, ואצלנו לא. איש לא ידבר על מערכות יירוט טילים שפיתוחן נעצר כי לא היה תקציב, ובגלל שחיי אזרחים וחיילים היו תמיד זולים יותר וזמינים יותר ואפשר היה לוותר על כמה כאלה לטובת מסגרת התקציב.

איש לא יבטיח לי שבמלחמה הבאה לא יישאר כאן כל אזרח בודד לנפשו, מביט מרחוק במדינה המתאיידת שלו ובמוסדותיה הנעלמים, בדיוק כפי שהיה במלחמה הקודמת.

בזכרון הטלפון הנייד שלי שמורה הודעת סמס של פיקוד העורף מהסיבוב הקודם, הקוראת לאזרחי היישוב בו גרתי להישאר במקלטים עד להודעה חדשה. בי נשבעתי שעד היום לא קיבלתי הודעה חדשה. נדמה לי שלאחראים עלומי השם אין מה להודיע: מה שהיה הוא שיהיה, בתוספת מגנט חינני על המקרר.