זה רק עניין של זמן עד שתהפכי לשרלילה עירונית
"אני בת 26 ומהפריפריה, משמע בחורה נורמטיבית המחפשת קשר", אמרה נגה, "בסוף התואר אני מתכננת לעבור למרכז ולמצוא עבודה. אז איך זה עובד? אוטומטית אהפוך לשכבנית תל- אביבית, או שזה כמו תו חנייה?" על החיים כקלישאה
גם אני חוטאת בהן, בקלישאות. למשל, כשחברה מפספסת אוטובוס ואני מצקצקת לעברה: "כל עכבה לטובה", והכי מעצבן - מקרים בהם הקלישאה כל-כך שחוקה, עד שהיא מתפוצצת לך בפנים.
החברה שלי נגה (ראשי תיבות של "נאחס גברי הצילו!") מבקשת ממני לכתוב עליה טור.
"מה אני, נגר?", אני מנסה להתקומם, "בונה פה שידות, לפי מידות והזמנה? על מה אני אמורה לכתוב בדיוק?"
נגה נותנת בי מבט חמור סבר. "אני כל כולי מדור זוגיות אחד גדול", היא מתרעמת, "את תמצאי משהו".
דקות ספורות לאחר מכן היא מבליחה במסדרון. "אולי על טומי?" נגה לובשת ארשת פנים של ממציא דגול בדרכו למשרד רישום הפטנטים.
אלא שאני נאלצת לגדוע את השמחה בעודה באיבּה. "הסיפור של טומי כל-כך ישן ומוכר", אני אומרת, "שיש מצב טוב שגם חווה אמנו נתקלה בו, ואת יודעת, אז מלאי הגברים היה באמת בקאנטים".
נגה לא מתרשמת מהשנינות הקלוקלת שלי ומבקשת בטון חתולי, "בכל זאת...תכתבי על טומי, למען יראו וייראו".
אז אני כותבת.
"הייתי שמח להכיר גם את האופי"
נגה הכירה את טומי בפייסבוק. הוא שלח לה הודעה חמודה, לקונית ולא פלספנית יתר על המידה. "שלום נגה. את נראית לי אחלה בחורה. הייתי שמח להכיר גם את האופי, אפשר? אם כן תחזרי אליי, טומי".
נגה אישרה את ה"חבר" החדש ברשת, לא לפני שעשתה תחקיר שלא היה מבייש את "עובדה" או את "כלבוטק": גיל, מקום מגורים, מקום עבודה שנגלה בין השורות, תמונה מעולה בלי חולצה מחוף הים. כן, הכל תקין בשביל שמבצע "קפה וירטואלי" ייצא לדרך.
אני חייבת לציין ששתינו היינו סקפטיות. כל "רשימת המכולת" המפוארת שלו הסתכמה לשורה תחתונה מפוארת אחת: רווק, תל-אביבי, בן 32. נורות הדלק של שתינו נדלקו על אדום. כן, יש עוד קצת דלק, אפשר להמשיך לנסוע, אבל לא למרחקים ארוכים.
"רווק הולל בן 32 שמחפש בחורות בפייסבוק", אמרתי בקול את המובן מאליו ושתינו שתקנו. כמה נורא, לחרוץ דין של אדם לפי כמה שורות באתר. הרי זה טיפשי לומר שרק בגלל שהגברבר העתיק את מקום מגוריו לעיר הגדולה, אז הוא מסומן באות קין, S גדול על החולצה, ולא במשמעות של Superman אלא יותר במשמעות של S.O.B - Son Of a Bitch
ממתי התחלנו לקטלג אנשים בתמצות, סטייל "הישרדות"? דן, עו"ד, מרכז - הידד! משה, מלצר, חולון - או מיי גוד?! האם הקלישאות גוברות על הכל? מושלות ביד רמה? מנתבות את חיינו לסיום משמים וידוע מראש?
"זו מחשבה ממש מדכאת", אמרה נגה והוסיפה, "עכשיו אני בת 26 ומהפריפריה, משמע בחורה נורמטיבית המחפשת קשר. בסוף התואר אני מתכננת לעבור למרכז, למצוא עבודה בתל-אביב, ומחוגי הזמן יוסיפו, כמובן, להתקדם. אז איך זה עובד, הקטע הזה? אוטומטית אהפוך לשרלילה תל- אביבית או שכמו תו חנייה של תושב - ייקח זמן עד שאקבל את זה?".
גיחכנו ושתינו דיאט-קולה עם קשית, כמצופה משתי בחורות מודעות לעצמן שכמותנו. הפור נפל, "טומי, רווק 32, תל-אביב" יקבל צ'אנס. האם הוא ישרוד? ימים יגידו.
1:0 לאמונה במין האנושי
הדייט הראשון היה מושלם. הם ישבו על הים, מוזיקה בווליום סביר, אוכל ברמה ירודה וקצת יין שיעמעם את כל זה לכדי פגישה טובה ונינוחה. "דיברנו בכיף", דיווחה נגה אל תוך האפרכסת כמו מ"מ צייתן המדווח למפקדו על התקדמות החיילים, "התנשקנו בסוף הערב נשיקה קטנה ואלגנטית, והיה זרם מחשמל של משהו טוב באוויר". 1:0 לאמונה במין האנושי. נגה ניצחה את תל-אביב, ועוד במגרש הביתי.
הכל הלך בסדר. חודש של יציאות, בילויים ו"פאן" טהור. גם כשנגה מתקשרת ובפיה מילות הקוד: "עשיתי טעות", אני מבטלת את דבריה. "הצעתי לו לעשות יום כיף בירושלים", היא לוחשת בצער. הנחמדוּת של נגה מהשבועות האחרונים נעלמה לבלי זכר, "הוא נלחץ", היא מוסיפה.
"אויש, נגה! אז הצעת לעשות טיול קטן", אמרתי, "אולי הוא מאלה שעבורם הגבול המדיני הוא עד שדרות בן-גוריון ומעבר להן מדובר כבר בהרי החושך?".
נגה לא ויתרה. "אני אומרת לך, הטון שלו השתנה. כמעט יכולתי לשמוע אותו מזיע דרך הטלפון".
"למרות שהתיאורים שלך מאוד סקסיים", אני מתריסה, "הוא גבר בוגר שיצא איתך קרוב לעשר פעמים. אני בטוחה שאת זו שפתאום נלחצת שמשהו טוב קורה לך, יהיה בסדר".
או שלא.
עקבותיו של הרווק נמוגו כלא היו
מאז אותה הצעה דרמטית מטעם חברתי, לעלות לירושלים לאיזה טיולון וארוחה דשנה, עקבותיו של הרווק נמוגו כלא היו. יומיים לאחר מכן, על תקן המסמר האחרון בארון הקבורה, כבר התנוססו תמונות שלו בפייסבוק חובק עלמה בלונדינית בצורה ידידותית במיוחד.
"מה?, מה כבר ביקשתי?!", זעמה נגה, והסלולרי שלי בער מחימה ומקרינה, "כבר אי-אפשר להרים טלפון? לסמס? לומר 'תקשיבי, לא מתאים, לא יילך'"?
אני שותקת.
"זה פשוט לא ייאמן!", פצחה נגה במונולוג, ושמישהו ינסה לעצור אותה. "הכל נראה טוב, הוא עושה רושם של אדם נורמלי, גבר שחצה את ה-30 ופתאום הוא דני-דין, שלא נאמר פיטר-פן. חוזר לילדות. שיתבגר כבר! אוףףף!".
אני חוסכת ממנה את הקלישאות. כמה שהיא מקסימה, שהיא פשוט נפלה על האידיוט התורן. שיש חלאות בעולם שיודעים להתחיל אך לא לסיים, שהיא עוד תמצא את האחד שיתאים לה. לכן אני מתעלה על עצמי ורק ממלמלת: "כן, זה באמת מקומם. תתעצבני, תוציאי את זה ונשכח מזה, להמשיך הלאה, אין הרבה אופציות אחרות".
נגה מהנהנת ומוסיפה בצער, "הכי מציק בכל הסיפור הזה, שאני כזאת קלישאה! הבחורה הנאיבית והשחקן התל-אביבי, כמה נדוש! זה נורא! באמת, הכל באשמת תל-אביב!".
עכשיו זו באמת אמרה חבוטה", אני נוזפת בנוגה ומצחקקת, "לשם שינוי, הפעם זה באשמת ירושלים".
