של מי אתה, חֶבֶל? על עתידו של נגורנו-קרבאך
רצח עם, מובלעת בדלנית, עסקאות נשק והרבה צינורות גז - כל אלה עומדים במוקד המשולש הדיפלומטי הבעייתי של אזרבייג'ן, ארמניה וטורקיה. מעל הניסיון ההיסטורי של השכנות להגיע לפשרה מרחף החשש שאם גם הפעם לא יושג הסדר, עלול הקווקז למוד הקרבות להידרדר למלחמה נוספת
עימות הדמים בין רוסיה לגאורגיה אשתקד כבר הוכיח כי אין עוד אזורים נפיצים באירופה כמו הקווקז. בימים אלה מתקרב להכרעה סכסוך נוסף המאיים על שלום האזור, כשהמחלוקת בין אזרבייג'ן לארמניה על השליטה בחבל נַגוֹרְנוֹ-קַרָבָּאך עולה על שולחן המשא ומתן. גם למיקומה של טורקיה על הציר בין השתיים חשיבות מכרעת במציאת פיתרון.
ברוסיה, ארה"ב והאיחוד האירופי מקווים שעם מעט יותר נכונות לפשרות, תביא התקופה הקרובה לנקודת מפנה חיובית בסכסוך, שמתנהל בלב אזור עשיר בגז. אלא שיחסיה הקרובים של אזרבייג'ן עם טורקיה, ומנגד הניסיון לגשר על האיבה הגלויה בין הטורקים לארמנים, הופכים את המשימה לקשה בהרבה: כל הסכם בין שתיים מהשלוש יהיה חייב לרצות גם את המדינה השלישית.
למי אתה שייך, נגורנו-קרבאך?
חבל נגורנו-קרבאך הוא מובלעת בלב אזרבייג'ן, שעיקר תושביה ארמנים. מבחינה חוקית החבל שייך לאזרבייג'ן, אך בפועל הוא נמצא תחת שליטתו של צבא ארמניה. מאז שפרץ הסכסוך האתנו-טריטוריאלי הראשון של ברית-המועצות לשעבר ב-1988, הוא הספיק לייאש מתווכים רבים, ובראשם מיכאיל גורבצ'וב.
נשיאי ארמניה ואזרבייג'ן בסוף השנה שעברה. סיכוי לפשרה? (צילום: AP)
ב-1991 הכריז החבל על עצמאותו, אחרי משאל עם שהוחרם בידי תושביו האזרים. בשנה זו הידרדר הסכסוך על השליטה בו לכדי מלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ויותר ממיליון איבדו את בתיהם. הארמנים השלימו את ההשתלטות על החבל ב-1994, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן.
בעקבות המלחמה בנגורנו-קרבאך נעקרו מבתיהם תושביו האזרים של החבל, וכעת הם פרוסים באזורים שונים של ארצם. למובלעת יש אמנם ממשלה עצמאית המנהלת את ענייניה, אך בפועל אף מדינה בעולם לא הכירה בעצמאותה. גם ארמניה, שהכריזה על החבל כחלק משטחיה, נמנעה מהכרה בעצמאותו, מחשש שהדבר יגרור עימות נוסף עם אזרבייג'ן.
כיום, ניצבים הצבאות האזרי והארמני זה מול זה לאורך קו הפסקת אש עמוס תעלות, וחרף מקרי ירי שמתרחשים מעת לעת, ההחלטה לנצור את האש נשמרת על פי רוב. בשנים שחלפו מאז הוכרזה הפסקת האש הפך האזור למשכנם של נתיבי אנרגיה רבים. רק 16 קילומטרים מקו הפסקת האש מונח צינור הנפט המקשר בין באקו בירת אזרבייג'ן, טביליסי הבירה הגאורגית וג'ייהאן שבטורקיה.
הודות למקור ההכנסה החדש, תקציבה הצבאי של אזרבייג'ן גדֵל מהר יותר מזה של כל מדינה אחרת בעולם, וסכום הכסף שהיא מוציאה כעת על רכישת כלי נשק גבוה מתקציב המדינה של ארמניה כולו. יחסי הכוחות החדשים עודדו לאומנים אזרים רבים לקרוא לצבאם להיערך לכיבוש מחדש של נגורנו-קרבאך, וליבו שוב את המתיחות סביבו.
"מפת הדרכים", הגרסה הקווקזית
אבל במערכה האזרית-ארמנית צריך, כאמור, לקחת בחשבון שחקן נוסף - אנקרה. ריח של היסטוריה כבר נישא באזור באפריל, כשטורקיה וארמניה הכריזו כי גיבשו "מפת דרכים" לכינון יחסים מלאים ביניהן. פירוש ההצהרה הוא שייתכן כי טורקיה תפתח את הגבול עם ארמניה, שאותו סגרה לפני 16 שנים לאות הזדהות עם הצד האזרי בסכסוך סביב נגורנו-קרבאך. עוד עומדת על הפרק הקמת ועדה שתבחן את טבח הארמנים באימפריה העות'מנית, אשר על חורבותיה קמה טורקיה המודרנית.
משולש דיפלומטי בעייתי. מפת האזור
רצח הארמנים הוא אבן נגף המלווה את היחסים בין טורקיה לארמניה זה עשרות שנים, ופתרון הוויכוח עשוי להביא רגיעה לאזור כולו. הארמנים טוענים כי בין 1915 ל-1918 טבחו קברניטי האימפריה במיליון עד מיליון וחצי ארמנים משום שהחשיבו אותם לגיס חמישי, והם רואים בעצמם הקורבנות הראשונים של רצח עם במאה העשרים.
אנקרה מכירה אמנם ב"סבל" הארמנים, אך טוענת כי מימדי ההרג היו צנועים בהרבה, וכי לא היה מדובר ברצח בכוונה תחילה. הטורקים מסרבים לקבל אחריות על מעללי הדורות הקודמים, ועושים מאמצים דיפלומטיים כבירים כדי למנוע מהעולם להכיר בזוועות כרצח עם.
ציון יום השנה לטבח העם הארמני בירוואן. אבן נגף ביחסים (צילום: AFP)
אם ההתקרבות ההיסטורית בין ארמניה לטורקיה תוכתר בהצלחה, יהיה זה הישג אדיר, אולם גם במישור זה ניצבת נגורנו-קרבאך כמכשול: ההסכם בין הצדדים עורר את דאגתה של אזרבייג'ן, שזכתה באופן מסורתי לתמיכת אנקרה בסכסוך על המובלעת. הארמנים טוענים כי אין לקשור בין שני העניינים, אולם ראש הממשלה הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, המבקש לרצות את בת-בריתו האזרית, מיהר להצהיר כי בטרם ייפתח הגבול עם ארמניה, יש להשיג התקדמות בסוגיית החבל השנוי במחלוקת.
אופטימיות זהירה, הצהרות סותרות
למרות דרישת ירוואן שלא לקשור בין שני הסכסוכים, אין ספק שהאווירה החיובית שיצרה "מפת הדרכים" הטורקית-ארמנית הזריקה תקווה מחודשת לפתרון הסכסוך על חבל המריבה. נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, השמיע לאחרונה כמה הצהרות נדירות בפייסנותן, ואמר כי האזרים "מבינים את חשיבות הקשר בין ארמניה לנגורנו-קרבאך". גם קבוצת מינסק המנסה ליישב את הסכסוך מטעם הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) פועלת כעת ביתר שאת.
בחודש שעבר עלו מאמצי הפיוס מדרגה, כשאלייב נועד בצ'כיה עם יריבו הארמני, הנשיא סרז' סרקיסיאן, וביום חמישי נועדו השניים שוב בסנט פטרבורג שברוסיה. לאחר הפגישה הראשונה הביעו מתווכים צרפתים ורוסים אופטימיות, וגורם אמריקני רשמי המעורב בדיונים אף מיהר להצהיר כי הושגה "התקדמות משמעותית" - אך שר החוץ האזרי, אלמר ממדיארוב, צינן את ההתלהבות ואותת כי פריצת דרך עדיין רחוקה.
נשיא ארמניה עם המתווכים המערביים. פריצת הדרך רחוקה (צילום: AFP)
ובמערב דואגים: מה יעלה בגורל הגז?
האיחוד האירופי נמנע עד כה מלהביע עמדה נחרצת בעניין, אולם עשוי להפיק תועלת רבה מהסכם בין הצדדים. האיחוד חפץ בהשלמתו של פרויקט "נאבוקו", שבמסגרתו תונח מערכת צינורות להובלת גז מאזור הים הכספי לשווקי אירופה. הפרויקט אמור להפחית את תלות השווקים האלה ברוסיה, שמהשפעתה ההולכת וגדלה חוששים כל-כך במערב. באיחוד ובארה"ב מקווים גם כי הפגת המתיחות תמנע התקרבות דיפלומטית מדאיגה בין ארמניה לרוסים.
אבל חרף האופטימיות היחסית, פיתרון ממשי עדיין אינו נראה באופק. אזרבייג'ן ממשיכה להסתמן כמי שאינה נכונה לוותר על שטחיה, והנשיא אלייב אמר לפני זמן לא רב כי הגדרה עצמית של האזרים והארמנים בחבל המריבה "תתאפשר רק במסגרת שלמותה הטריטוריאלית של ארצי".
דיפלומטים בכירים ופרשנים מעריכים, כי יעברו עוד חודשים עד שתושג פריצת דרך, אם בכלל. אם גם הפעם ייכשלו הצדדים בנסיונם לכונן שלום, החשש הוא שמדינות המערב יסיטו את עיניהן מהבעיה, ויניחו לאזור לשקוע בסבב נוסף של אלימות.
