הכדור הוא עגול: מסביב לעולם בעקבות הספורט

אין דרך טובה יותר לפענח קודים חברתיים במדינה, להתחכך באוכלוסייה המקומית באופן טבעי ולא במוקד תיירותי ואולי גם להכיר חברים חדשים מאשר ללכת לצפות בספורט הלאומי. ספורט הוא חלק בלתי-נפרד מתעודת הזהות של מדינה, כשבתוך הענף הפופולארי מגולמים ההיסטוריה, הפוליטיקה והמאבקים של האומה האוהדת.

כדי שתדעו לאיזה משחק ללכת בטיול הבא שלכם, ואילו קבוצות כדאי לעודד אם רוצים לסיים את הלילה באופן חיובי, סקרנו ענפי ספורט פופולאריים בכמה מדינות. לכל אחד חוקים משלו, הווי מיוחד ואוהדים שמוכנים ללכת עד הסוף בעבור הניצחון המתוק.

ארצות-הברית: בייסבול

אין אומה שאוהבת ספורט יותר מהאמריקנים; בעיקר אם מדובר בצפייה בספורט. כל פעילות הכוללת כדור ממגנטת את ההמונים, ונהפכת מכונת כסף משומנת היטב. הבייסבול הוא הענף שנהפך המזוהה ביותר עם האומה, והמשחק שהכי כדאי לראות כדי לחוות חוויה כל-אמריקנית אמיתית.

בניגוד לפוטבול או לכדורסל, הבייסבול הוא משחק שפשוט לא התקבל בשום מקום אחר בעולם באותה ההתלהבות כמו בארצות-הברית. מדובר במשחק איטי יחסית, עם שחקנים בעלי נטייה לעגלגלות, לבושים מדים שניתן בהחלט להתווכח על מידת האטרקטיביות הוויזואלית שלהם, המביטים זה בזה בערגה על גבי דשא מלא סימני נחיתה של חייזרים.

כשסוף-סוף מישהו רץ שם, זה נגמר מהר מדי, ובנפילה מביכה שמעוררת צהלות היסטריות מצד הקהל, החמוש כולו כובעים. בשתי מלים: שעמום אמיתי. אבל מי שבכל זאת מעוניין לחוש אמריקני אמיתי לכמה שעות, ישנס מותניים, יירק כמה פעמים, יעטה את הכפפה החומה על אחת מידיו וישים פעמיו בחגיגיות לאיצטדיון כדי לצפות במשחק.

הבייסבול היכה שורשים כה עמוקים בתרבות האמריקנית, עד שמושגים כהום ראן ופירסט וסקונד בייס נהפכו חלק בלתי-נפרד מהשפה, וסרטים הוליוודיים לכל המשפחה אינם מושלמים בלי סצינה אחת לפחות, שבה אב ובן מתאמנים על מסירות בחצר ביתם הפרברי.

בייב רות' ולו גריג, שניים מהגדולים של המשחק אי-פעם (צילום: גטי אימג'ס)

רק באיצטדיון (רצוי זה של היאנקיז בניו-יורק) מלא אנשים, כשאתם ישובים על הספסלים הבלתי-נסבלים, מוקפים אוהדים מוטרפים - אבות ובנים שמבלים זמן איכות, ונערי קולג' שיכורים ומצויידים בהוט דוג עסיסית וכוס בירה מפלסטיק - תוכלו לגלות את סוד הקסם האמיתי של המשחק.

קנדה: הוקי קרח

12 בריונים לבושים מדים בעלי כריות כתפיים אימתניות, חמושים במחליקי קרח ובמקלות מעוקלים, נעים על משטח קפוא במהירות רבה בעקבות דיסקית, רק כדי לשגר אותה לרשת השחורה של הקבוצה היריבה. זה אולי לא נשמע כמו תרחיש מרתק במיוחד, אבל בקנדה זו סיבה להיפטר מהשגרה המשמימה ומהגינונים והנימוס המאפיינים, ולטפס במעלה היציעים.

חובב הכדורגל המצוי עלול אמנם למצוא עצמו אבוד אל מול משטח הקרח המסנוור, הקצב הבלתי-יאמן של המשחק, השער המיניאטורי וכמובן הדיסקית החמקמקה, שברוב דקות המשחק קשה בכלל לעקוב אחריה ממרומי היציע.

יאללה מכות! ילדים, עיזרו לשחקנים למצוא את הדיסקית (צילום ארכיון: AP)

ואולם אפשר "להתנחם" בעובדה שהאלימות כאן עולה עשרות מונים על זו שתמצאו במשחק כדורגל ממוצע. השחקנים מוטחים על גבי המחיצה השקופה במהירות מסחררת, חוטפים דיסקית לפנים, מקל באזור בגד הים או סתם נופלים על הרצפה הקפואה, בה בעת שהם מסכנים את אצבעותיהם תחת הלהבים המושחזים. כל זה חלק בלתי-נפרד מהמשחק, וסיבה למסיבה בפני עצמה.

לכן, למרות שהרוסים דוחקים באדיקות את הקנדים מהצמרת העולמית של הענף, הקנדים ממשיכים למלא אולמות ענק ולוותר על שעות של התפנקות ליד האח לטובת המשחק האהוב.

המקום הטוב ביותר להיכנס לאווירה ולהפוך אוהד הוקי קרח מושבע הוא בטורונטו. שם, בין משחק למשחק באצטדיונים הטובים בעולם, אפשר לסייר בהיכל התהילה של ההוקי, בפינת הרחובות יונג ופרונג שבמרכז העיר. 

באווירת קודש מעוררת יראה עומד לו גביע הסטנלי האימתני - משקיף על אוהדים נרגשים שעוברים בין הקסדות של השחקנים האהובים עליהם, מודדים מגיני אשכים מרופטים וקוראים בשקיקה תיאורים מפורטים להפליא של כל משחק גדול בהיסטוריה. תענוג.

ארגנטינה: כדורגל

במדינה שבה דייגו מראדונה הוא חצי אלוהים (אם לא יותר מכך), ונכדו החדש הוא המשיח בכבודו ובעצמו, אין ספק לגבי הספורט הלאומי. כל מי שנקלע לבואנוס איירס בקיץ 1986 ביום משחק רבע גמר המונדיאל בין ארגנטינה ליריבתה המושבעת אנגליה, מספר על דממת אלחוט ברחובות ומתח מצמרר באויר.

מיליוני ארגנטינים נדבקו לכורסאות במתח מורט עצבים. אף ציפורן לא נשארה שלמה ונקבע שיא במספר התקפי הלב ברחבי המדינה. המתח נשבר בשאגות שמחה שזיעזעו את האדמה כולה, ואלפים פרצו לרחובות מצוידים סירים ומחבתות. הנקמה על מלחמת פוקלנד - שהתנהלה רק ארבע שנים לפני כן - היתה מתוקה בזכות האיש, האגדה ויד האלוהים. כעבור כמה ימים זכתה ארגנטינה באליפות העולם, כשניצחה במשחק הגמר את מערב-גרמניה.

מראדונה מניף את גביע העולם, קיץ 1986 (צילום: AP)

בשביל לתפוס משחק מעניין כדאי להגיע לאצטדיון הבית של בוקה ג'וניורס - הקבוצה שבה גדל מראדונה, שמשמש כיום מאמן הנבחרת הלאומית - הממוקם בשכונת לה בוקה הצבעונית. אם נכנסתם למשחק בין בוקה לריבר פלייט התמזל מזלכם.

ואולם בואנוס איירס מתהדרת בעשרות מועדונים, שלכל אחד "לה פמיליה" משלו ואוהדים שרופים שמוכנים להקריב את בכוריהם בעבור גולאסו (שער) מפואר. כל משחק נהפך אירוע מחשמל, וכל שחקן יכול להתגלות ככוכב הבא של הכדורגל העולמי.

חגיגה ביציעים. קהל האוהדים של בוקה ג'וניורס (צילום: AP)

הודו: קריקט

מדובר, אולי, במשחק הכי אנגלי ביקום, עם התמודדויות שנמשכות שישה ימים, הפסקות תה יזומות וקהל שמורכב מבני אצולה. ואולם המשחק המלכותי פינה את מקומו לכדורגל, התה הוחלף בבירה זה מכבר ובני האצולה פינו את מקומם לטובת אוהדי מנצ'סטר יונייטד.

למזלם של חובבי הקריקט, האנגלים דאגו להפיץ את אהבת המשחק ברחבי האימפריה. מדינות דרום אסיה אימצו בחום, תרתי משמע, את המשחק שנהפך עם השנים תשוקה של ממש. כיום הקריקט הוא ללא ספק נחלתם של ההודים, שהפכו אותו למשחק הלאומי.

קשה למצוא הודי שלא אוהב את המשחק, ולכן עוצמת הסיקור שלו יכולה לתפוס מקום מרכזי יותר בעיתונים מאשר אירועים מדיניים הרי גורל. מי ששפר מזלו והתברג לליגה הבכירה מקבל אוטומטית מעמד של כוכב עם משכורות שמנות, מכוניות יוקרה וכוכבות בוליווד מבוקשות שנופלות לרגליו. לכן, ילדים רבים חולמים להיות שחקני קריקט מקצוענים, שינחילו ביום מן הימים ניצחון נגד היריבה המושבעת, אוסטרליה.

בגרסת הודו של המשחק הג'נטלמני ניתן לצפות כמובן במסגרת התחרויות הרשמיות, אבל הואיל והמשחקים נמשכים כמה ימים, צופה שאינו מכיר את החוקים עלול למצוא עצמו משועמם קשות; הקריקט הוא משחק נטול אדרנלין, חשוך תקריות אלימות ובאופן כללי מעוקר מכל מה שעושה את הספורט אירוע מהנה. לכן מומלץ למי שמעוניין להבין במה מדובר, ובכל זאת להשאיר לעצמו את האפשרות לפרוש בנחת לעיסוקים אחרים, לצפות במשחק שכונתי מאולתר.

משחק קריקט בין נבחרת הודו לנבחרת ישראל ב-2006 (צילום: ראובן שוורץ)

אלה מתרחשים מסביב לשעון, ובכל רחבי המדינה. אחרי המשחק תמיד יש מי שישמח לדבר על קריקט - אפילו במדבר. גם מי שמעולם לא ראה משחק קריקט מקצועני ישמח לשתף אתכם בתובנות שלו לגבי המשחק, אפילו אם הוא בכלל מכור לפולו גמלים. אבל זה כבר עניין לכתבה אחרת.

ספרד: מלחמות שוורים

נראה שלא יועילו קריאות המחאה של הארגונים למען בעלי החיים, ולא התאונות התכופות השולחות מטאדורים אמיצים אל בתי-החולים, ולעתים אל בתי הקברות; הספרדים פשוט לא מבינים על מה המהומה, וממשיכים לנהור בהמוניהם אל הזירות כדי לצפות בהתלהבות בקרבות נוטפי אדרנלין בין אנשים לשוורים.

מלחמות השוורים הן מסורת ספרדית עתיקת יומין וסמל לאומי. לכן, כדי להבין על מה המהומה ולהתערות בקרב התושבים כדאי להצטייד בבטן מברזל, לשים בצד את אהבתכם לחתול שלכם או את הזיכרונות המתוקים על הפרות בקיבוץ ילדותכם, ולהצטרף להמונים לצפייה מורטת עצבים במופע המוות בן שלוש המערכות.

בואו מוכנים גם למראות כאלה. מפגש כואב (מאוד) במאי השנה (צילום: AP)

הספרדים נוהגים לומר ששני הדברים היחידים שמתחילים בזמן בספרד הם מלחמות השוורים ומיסת יום א'. ואכן, כשמדובר במלחמת שוורים אין מקום לחיפופים ולהקלות ראש - הכל נלקח ברצינות תהומית ובדקדקנות אובססיבית כמעט - החל בבחירת השוורים, המשך בנגני הפסדובלה וכלה בצבע הגלימות הוורודות, שבהן משתמש הלוחם כדי לעייף את החיה שמולו.

המטאדור נבחן באומץ לבו וביכולתו להוביל ולשלוט בשור, לחמוק מקרניו החדות ולבסוף - לדעת לנעוץ את הסכין בנקודה הקטלנית ביותר. אם סיפק את הסחורה, יזרקו נשים לבושות שמלות פלמנקו ראוותניות מטפחות על ראשו, והוא יקבל אחר כבוד את אחת מאוזניו של השור המובס - הכל בשם הספורט.

אין מקום להקלות ראש. מטאדור נכנס לזירה (צילום: רויטרס)

עונת הקרבות נפתחת במרס ומסתיימת באוקטובר. בחבל אנדלוסיה בלבד ישנן כ-150 זירות. המפורסמות שבהן - בסביליה, בגרנדה ובקורדובה. ניתן כמובן לראות מלחמות שוורים משובחות גם במדריד ובחבל הבאסקים, בבילבאו ובסאן סבסטיאן (שם נערך בכל שנה "השבוע הגדול", שבמהלכו מוכנסים אל הזירה השוורים האימתניים ביותר). ילדים מתחת לגיל 18 אינם מורשים להיכנס לאצטדיון.

יפן: סומו

ספורטאים עצומי ממדים ולוגמי סאקה מדופלמים, עטויי מדים שהם למעשה גירסה של תחתונים דמויי חיתול, וטקסים שנמשכים זמן רב בהרבה מהקרבות עצמם. מי שיעז להשוות את הסומו לקרבות איגרוף או להיאבקות באוזני יפני יחשב מי שחטא במידה חמורה יותר מאשר אם היה טובל סשימי בקטשופ סמיך.

סומו הוא טקס שמקורו בדת השינטו. היפנים משועבדים לסומו כמו לטקסי התה, לגיישות החנוטות ולזלילת הלוויתנים החביבים עליהם כל-כך. בכל שנה מתקיימים 15 טורנירים. הקרבות עצמם נמשכים שניות ספורות, שבמהלכן היריבים מנסים לדחוק זה את זה אל מחוץ לזירה. הראשון שמוציא ולו שערה אחת ויחידה מעבר לקו מפסיד.

לבשת היום חיתול כפול, או שאתה פשוט שמח לראות אותי? (צילום: AP)

המנצח ממשיך לאגור נצחונות כדי להמשיך ולטפס מעלה במעלה הטורניר. חרף האווירה הטקסית וההכרעות המהירות, ברגע שהמתחרים קדו את הקידה המתבקשת הקהל כולו נכנס למתח מדבק, שנשבר בצעקות השמחה בעבור ניצחונו של אחד המתחרים, שמפתיע בגמישות וקלות רגליים שסותרות את הפיזיות המסיבית שלו.

קמבודיה: בון אום טוק

בכל שנה, ביום שבו הירח מלא בסוף אוטובר או תחילת נובמבר, יוצאים מיליוני קמבודים אל נהרות הטונל סאפ והמאקונג כדי לצפות בשיט הסירות השנתי. זו מסורת עתיקה שראשיתה במאה ה-9, שבה חוגגים את שינוי זרם הנהרות, המביא דגה רבה.

מדובר באירוע הספורט הגדול ביותר בקמבודיה ואחד המדהימים בתבל. כ-10% מהאוכלוסייה נוהרים אל השיט החגיגי מכל קצוות המדינה. כל סירה מייצגת חבל ארץ אחר במדינה, וכולן מעוצבות כדרקונים ומקושטות באופן מרהיב. הסירות ממלאות את הנהרות בצבעים ובמוסיקה. על כל סירה מצטופפים מספר לא ייאמן של אנשים - אחד מתופף, שני משעשע את הקהל ו-80 חותרים במרץ אל עבר קו הסיום.

בערב היום השלישי למירוץ מתקיים טקס הסיום הגדול, שבו מובילה הסירה המנצחת את חברותיה בשיירה ארוכה לאורך הנהר, כשהמשתתפים מקיימים טקס פריון מסורתי. וכך, מסונוורים מהצבעים ומסוחררים מהאורות, ממשיכים הקמבודים את החגיגות בעיר הבירה פנום פן, שבה מוצבים דוכני מזון עמוסים, מתקיימים מופעי מוסיקה ומחול וכמובן, זיקוקי דינור לרוב.

כל סירה מייצגת חבל ארץ אחר (צילום ארכיון: יגאל צור)

סין: פינג פונג

ביום בהיר אחד בשנות ה-50 של המאה הקודמת החליט הרודן מאו טסה טונג כי משחק הפינג פונג יהיה מעתה הספורט הלאומי בסין. ההחלטה פורסמה כחלק מתוכנית לבריאות העם, אבל מאו ידע כמובן שספורט לאומי מעולם לא הזיק למנהיג אבסולוטי שרוצה להדק את אחיזתו בנתיניו. וכך, בעזרת מחבט וסגנון אחיזת העט המפורסם, יצא השליט לשקם את רוחו של העם ולהחזיר אמונה במהפיכה.

ההצלחה היתה מסחררת; כבר ב-1959 זכה רונג גוטואן באליפות העולם בטניס-שולחן והיה לסיני הראשון אי-פעם שהחזיק בתואר אלוף עולם. מכאן הדרך אל לבם של מיליארד אזרחים היתה מובטחת. הספורט הדינמי סחף את האומה כולה כמעט בין לילה, ונהפך מקור גאווה לאומי ולתחביב מועדף - מטף ועד קשיש.

קדחת הפינג פונג מסרבת לגווע בסין גם כיום. פועלים, איכרים, אינטלקטואלים ופקידי שלטון מסתובבים כשכדור לבן קטן טמון בכיסם, למקרה שיוזמנו למשחק. שולחנות פינג פונג פזורים בכל רחבי המדינה ותחת כל עץ רענן - במפעלים, בפארקים ובתחנות דלק.

לכן, בפעם הבאה שבה יזדמן לכם לקפוץ לסין - שכזכור אירחה את המשחקים האולימפיים אשתקד - אתרו את השולחן הקרוב אליכם, והזמינו את מי שנקרה בדרככם למשחק ידידותי. רק אל תתפלאו אם תנחלו תבוסה משפילה מידיה של ילדה בת 9 או קשיש בן 80; אחרי הכל, במדינה שבה הפינג פונג נהפך לאופיום החדש, כוווווולם אלופים.

טקס פתיחת האולימפיאדה בבייג'ינג שבסין, אוגוסט 2008 (צילום: רויטרס) 

תאילנד: מואי תאי, או קיקבוקסינג

אין ישראלי ששב מתאילנד וחוסך מחבריו את שלל הסופרלטיבים שצבר על האוכלוסייה המקומית - צייתנים, חייכנים, נותני שירות מצטיינים וסרים לכל גחמות התייר בחיוך; כמה כיף שיש ארץ שכולה מלאה עבדים כנועים שנולדו לשרת את הוד מעלתם, משפחת ישראל ישראלי.

ואולם רבים יופתעו לגלות שהתאילנדים, חרף חזותם הצנועה, יודעים להרביץ בחזרה כשצריך. את האגרסיות על החצי שקל שהם נאלצו להוריד לכם מהמחיר על חיקוי הרולקס שקניתם מהם בשוק הם מוציאים בתוך זירת הקיקבוקסינג.

הספורט האלים הוא למעשה אמנות לחימה בת 2,000 שנה, ששימשה את צבאות הממלכה במלחמות ובמסעות כיבושים. החיילים התאילנדים אומנו בידיעה שגם אם יוותרו ללא חרב או כל כלי נשק אחר בשדה הקרב, עדיין יוכלו להשתמש בזוג הידיים, זוג המרפקים, זוג הרגליים, זוג הברכיים ובראש האחד כדי לגבור על האויב - לכן נקרא האגרוף בתחילה "תשעת כלי הנשק".

כיום עוּדן המואי תאי להתאים לקהל הרחב, ונקבעו חוקים חדשים האוסרים על שימוש בנגיחות ראש או הוצאת לשון, ואולם ברכייה לכליה או בעיטה ללסת עדיין מתקבלות בברכה על הזירה.

אמנות לחימה בת 2,000 שנה (צילום: דני נטלר)

בשנות ה-80 במאה שעברה היה זה ז'אן קלוד ואן דם האלמותי שהביא את הקיקבוקסינג למערב בסרט "קיקבוקסר", שגרם לעשרות אלפי אמריקנים ואירופים רכרוכיים להתאמן על הפיסוק ולצעוק בקולי קולות גָ'ב, הוּק ואֵלְבוֹ בהתלהבות של גלדיאטורים.

מי שרוצה לוותר על החוג במתנ"ס ולקבל טעימה מהדבר האמיתי, רצוי שיגיע לבנגקוק לבקר בלומפיני או ראדג'דאמנרן, שתי זירות הקיקבוקסינג המובילות במדינה, שם מופיעים כמעט בכל ערב המתאגרפים הטובים ביותר בחמש מערכות בנות שלוש דקות כל אחת, אל מול קהל גדול של תאילנדים נלהבים.

מי שהמופע עושה לו חשק ללכת מכות, מומלץ שימסור את גופו לאחד ממחנות האימונים הרבים במדינה, המבטיחים להוציא את הוואן דאם שבכם בעבור חופן באטים, אבל לא מבטיחים שתחזרו ארצה כשפיכם אותו מספר שיניים כפי שהיה בעת שיצאתם מהארץ. שיהיה בכייף.