את החגיגה הזו אי אפשר להפסיק

בימים בהם שוק הספרים נהיה דומה יותר ויותר לשוק ההון, ועולם הספרים הפך ליצרי ותחרותי, עמוס מבצעים והנחות בכל השנה - מהי ההצדקה לקיומו של שבוע הספר העברי שמתחיל היום (ד') ברחבי הארץ? בשנים האחרונות, בהן הקפיטליזם מושל בנו, הפך הספר למוצר צריכה, ממש כמו טיטולים או חופשה בתאילנד, וההתייחסות אליו היא כאל עוד מוצר שחלים עליו כללי השוק.

אנשי שיווק מניעים את התעשיה, ומדי יום אנו מתבשרים על מבצע יצירתי, נועז ומפתה יותר מקודמו, ועל מחירים אטרקטיביים שטרם נשמעו כמותם. ואכן, הצרכנים מסתערים על החנויות וקונים דעת והנאה בחפץ לב. בראייה כלכלית טהורה, אין ספק שבמציאות שכזו שבוע הספר מיותר ובלתי רלוונטי לחלוטין.

שבוע הספר בכיכר רבין. חלק מהמסורת

אלא ששבוע הספר הוא משהו אחר; שבוע הספר איננו עוד פלטפורמה מסחרית, כי אם יישות בפני עצמה, חלק מהד.נ.א. הישראלי. מדובר בחג שמהותו ותוכנו הוא המילה העברית, ולמעשה אין דומה לו בעולם. יותר מזה, גם בישראל אנחנו לא מוצאים מקבילה אחרת: אין "שבוע האופרה" או "שבוע הדרמה", אבל יש שבוע הספר. וזה לא מקרי.

שבוע הספר הוא לב ליבו של הקונצנזוס שלנו. הוא החג הישראלי שכולם לוקחים בו חלק; צעירים ומבוגרים, חרדים וחילונים, עולים חדשים, אנשי ימין ושמאל - את כולם מאחד הצמא לשפה העברית ולספר העברי.

החג של כ-ו-ל-ם

זה חג שנוצר על ידי הציבור וכולם שמחים להשתתף בו, ללא כל הכתבה מלמעלה; אין חוק, אין צווים. רק רצון טוב ותחושת שליחות גורמים לכולם ליטול חלק במסורת, ואני מתכוון לכולם: גופי השלטון, העיריות שעוזרות, משרד החינוך שתומך, בתי הספר והמורים שמשתפים פעולה, קרנות התרבות, המשטרה שמתגייסת, התקשורת על כל ענפיה שמקצה זמן ואמצעים, ועד למשפחה הישראלית הגרעינית, שבאה בצוותא לכיכר העיר להיות שותפה אקטיבית לחגיגה.

כבר עברנו בישראל ימים קשים של מלחמות, אינתיפאדה ופיגועים. גם אז שימרה חכמת ההמונים את שבוע הספר ולא נכנעה לצוק העיתים ולפחדים. ההתעקשות על המסורת ורציפותו של חג ישראלי מקורי זה היא העדות לשפיותנו.

כפי שכבר ציינתי, מצב שוק הספרים הולך ודומה למצב שוק ההון; העומס הכלכלי גרם לכך שהשנה חלק מאיתנו המו"לים סירבו או לא יכלו להשתתף בשבוע הספר. דווקא הלחץ מהעיריות שלא רצו לוותר על האירוע, והרצון הטוב של כולם, גרמו לכך שבסוף התגייסו כל הנוגעים בדבר, כדי להבטיח שמסורת ארוכה וחשובה לא תיפסק.

עדיין עם הספר

וכך, מדי שנה, במשך עשרות שנים, בשבוע אחד באמצע יוני, אחרי החגים ולפני הקיץ הלוהט, מתמלאים מרכזי הערים בדוכנים עמוסי ספרים המזכירים לנו, ללא טיפת ציניות, שהקולקטיב אליו אנו שייכים הוא עם הספר, שהעולם נברא במילה, שאנחנו מדברים וקוראים בשפה העברית וזו סיבה מספקת לחגיגה גדולה.

שבוע הספר הוא בבחינת הרגל שהפך אצלנו לטבע; כל אחד מאיתנו גדל איתו מינקותו; כילדים הלכנו עם הורינו לפנות ערב להסתובב בין הדוכנים והורשנו לבחור בקפידה ספר אחד לעצמנו. גם כשבגרנו לא ויתרנו. עד היום שבוע הספר זו הזדמנות בשבילנו לצאת למסע בין כותרים. העלעול, הדפדוף, חתימת הסופר, השיחה עם הסופרת, הצפיפות, ההמוניות, רשרוש השקיות העמוסות והפגישות המזדמנות - כל אלה הם קסם חוויית המסע הזה.

עד היום אני מחכה לרגע בו רחובות העיר מתמלאים לפנות ערב במשפחות ובחברים. עבורי אין מראה מרגש יותר משיחה כנה בין קורא למחברת, בין סופר למעריציו. אין מראה ישראלי יותר ממשפחה שהולכת עם שקיות עמוסות בספרים, גדושות בדעת ובתרבות ישראלית.

עבורנו המו"לים, שבוע הספר הוא ריכוז של מאמץ ששיאו היום בערב, בפתיחה; מאחורינו חודש של

הכנות, דד-ליינים, הדפסות מהדורות חדשות, שילוט, יחסי ציבור, תיאומים, חרדות, אקשן והמון אדרנלין חיובי, והכל עומד ומוכן לרגע המבחן שלכם, הקוראים הקונים.

וברגע המבחן הזה, גם אתם מוזמנים לבוא ולהצהיר בדרככם שלמרות תחרות המחירים, למרות הספר האלקטרוני בגרסאותיו השונות, למרות שהספר הפך למוצר - שבוע הספר העברי הוא חג שלא מוותרים עליו; חג של מו"לים, עורכים, סופרים ומשוררים, ומעל לכל - חג של קוראים.

דב איכנוולד הוא מנכ"ל הוצאת "ידיעות ספרים"