אחד בשביל כולם

העבודה החדשה של אוהד נהרין, "הורה", מוקדשת לאמו צופיה, שחגגה לא מכבר את יום הולדתה ה-80. המידע הזה, לכאורה, חיצוני ליצירה ואינו רלוונטי, ובכל זאת משהו בֲּרכּוּת שאפשר למצוא בה קושר את הקצוות ומהדהד את הפרט הזה.

"הורה". מדגישה את כוחו של הפרט באנסמבל (צילום: מרב יודילוביץ')

"הורה" היא עבודת דגל בתוך מכלול היצירה של נהרין. זו עבודה שלמה שמציעה לא רק חיזיון תנועתי מפעים שמקפל בתוכו רכבת הרים עולה ויורדת של רגשות, אלא גם מצליח להבליט, בְּלהקה שאין בה כוכבים בִּמְכוון, את היתרון היחסי של כל

אחד מרקדניה. זו עבודה נדיבה במובן זה, רגישה לקולות ולגוונים השונים שבתוך האנסמבל הנפלא הזה, שכוחו אדיר כקבוצה, לא פחות מאשר ביחידים שמרכיבים אותו.

הרקדנים לא יורדים מהבמה (צילום: מרב יודילוביץ')

11 הרקדנים נמצאים על הבמה מתחילתה של היצירה ועד לסופה ויש בזה לא מעט אחריות. הם תמיד שם, תמיד נראים ובתנועה מתמדת. תומכת בהם תאורה נפלאה שעושה עמם חסד, מכה בהם, הופכת אותם לסילואטות.

בתנועה מתמדת

העבודה היחידנית-פרטנית שנעשתה עם כל אחד ואחד מהרקדנים בולטת כאן. התצריף שהרכיב נהרין מבליט ומחזק את האינדיבידואליזם אבל לא בועט בקבוצה. "הורה" אינה קונפקציה אלא Haute Couteur, בגד שהותאם למידותיו של הלובש אותו. מכאן בליל הצבעים שמתערבבים על הבמה שמאחדת אותם לכדי אמירה הומוגנית.

העבודה נעה בין פראזות "נקיות", שכמו לקוחות מתוך שיעור בוקר, לבין תנועות קיצוניות של פיתולי גוף וקימורי גב בלתי אפשריים. נהרין קוטע לפתע את התנועה המתמשכת שהגיעה לקצה היכולת בפאוזות פתאומיות, מקפיא אותה לרגעים ואז יוצא שוב למסע גילויים. רוב הזמן, כל אחד מהרקדנים עסוק בְּשלוׁוּמִשָלוֹ, מודד תנוחות.

בדידות מול ביחד שלא בולע את היחיד (צילום: גדי דגון)

יש פה הכל - חוצפה, התרסה ושטות, בדידות מול ביחד שלא בולע את היחיד, הומור שבא לידי ביטוי בתנועה אבל לא פחות בפס הקול המשובח שיש בו מיקס של עיבודים מפתיעים ליצירות גדולות שאיכשהו מתחברות. הקטקומבות של מוסורגסקי, ארנחואז של רודריגו, הוואלקיריות של ואגנר, פיר גינט של גריג ואפילו מלחמת הכוכבים, מקבלות משמעות שונה בתוך הקונטקסט החדש.