גברים נשואים או סתם תפוסים רוצים אותי יותר
אני לא צריכה לעשות הרבה, מספיק בוקר טוב פלוס חיוך (לא מהמפתים שלי, סתם אחד רגיל כזה) והם כבר בעננים. הם לא מצליחים להסתיר את זה אפילו. אבל למה מי שבאמת הייתי רוצה שיסתכל עלי, לא זורק לכיוון שלי?!
בגיל 29 הפכתי לאטרקציה. אטרקציה אמרתי? הדבר הכי לוהט בעיר! הדבר הכי לא מושג שיש והכי מגניב שיש. אין לי מושג איך זה קרה, לא ממש מצליחה להסביר את זה, אבל זה פשוט ככה. אטרקציה בקרב גברים. תפוסים ונשואים.
אתחיל מזה שמעולם לא הייתי מה"מעניינות" בתיכון. בזמן שבשכבה שלי היו מיליוני כוסיות
שבראש שלהן היה ה-כ-ל חוץ מלימודים, אני נותרתי הרבה מאחור. זו היתה תקופה שבה אביב גפן היה אליל הבנות, תקופה של טי-שירט לבנה גזורה וחזייה שחורה שמציצה בכוונה מהצד. אפילו הבנים שהיו איתי בשכבה כבר אז היו "סתם ילדים קטנים".
לפעמים בהפסקות היה מגיע חייל הישר מבסיסו ה"רחוק" וממתין ליד הבוטקה של השומר, הבחורה הכי יפה בשכבה היתה רצה לעבר השער, כשמאחור נישאות עשרות עיניים מקנאות.
כולן כבר הספיקו המון ואני עוד אפילו לא התנשקתי. רציתי שזה יהיה מיוחד, או לפחות רציתי לדעת מה בדיוק עושים עם הלשון. היו אפילו כמה "ערבי בנות" שמישהי היתה מעלה את הרעיון של "אולי ננסה אחת על השנייה", אבל איכשהו זה אף פעם לא יצא לפועל, כי בסוף תמיד מישהי השתפנה. ואני שתמיד רציתי, אמרתי לעצמי שכנראה כל דבר בזמנו, אבל "זמנו" סירב להגיע.
עברו שנים וזמנו הגיע, במלוא הדרו אפילו. מסתבר שהביישנות שהיתה מנת חלקי במשך כל שנות נעוריי, עם הזמן התפוגגה לה והתחלפה בתעוזה והרבה יותר ביטחון.
ניסיתי לחשוב מה הספקתי עד עכשיו
הימים שלפני יום הולדתי ה- 29 הפכו ל"ימים הנוראים". מיד אחרי ההתפכחות האיטית הפך היום שבו הגחתי לאוויר העולם ליום של חשבון נפש. ניסיתי לחשוב מה הספקתי עד עכשיו, מה התוכניות לעתיד, מה הציפיות ומהם היעדים (והאם היו כאלה בכלל), ואז שוב התחיל לכאוב לי הראש (הפעם בלי קשר לאלכוהול).
תוגת גיל ה- 30 והמשבר שבדרך גרמו לי שוב לרוץ לבר האהוב עליי. אחרי שליש בירה מהחבית פלוס צ'ייסר ג'יימסון, ובסיומו של ערב במקלחת החמה (אגב, המקום שהכי כיף לחשוב בו), הגעתי למסקנה שהגיעה העת לאמץ אמרות חכמים. אין זמן טוב יותר מעכשיו להיות מאושרת.
לא מחשבנת יותר לכסף, למרות שאת זה גם ככה עשיתי עד היום (באופן די מושלם), לא מכניסה יותר לגוף שלי זבל מרוכז (משקאות דיאט וכדומה), ממשיכה עם האירובי, מתחילה עם היוגה, עפה מהפייסבוק, מעיפה מהסלולר את כל הטראש, מפסיקה להתייחס, לא מנסה להבין יותר אינפנטילים ודומיהם, מפסיקה להיעלב כשלא מתקשרים אליי יום/ יומיים/ שבוע אחרי... מתחילה לשיר וממשיכה לרקוד - כאילו אף אחד לא מסתכל.
גברים נשואים או סתם תפוסים רוצים אותי יותר. שמתי לב לעובדה המעניינת הזו. אני לא צריכה לעשות הרבה, מספיק בוקר טוב פלוס חיוך (לא מהמפתים שלי, סתם אחד רגיל כזה), או אפילו סתם הצעת עזרה עם מכונת הקפה החדשה, והם כבר בעננים. הם לא מצליחים להסתיר את זה אפילו.
צהריים שטופי שמש של יום שישי. אני בקפה האהוב עליי באבן גבירול, מתה על הרחוב הזה, אגב, יכול להיות שהעובדה שהסטודיו שלי ממוקם באזור משפיעה במידה מסוימת, אבל באמת, כל פעם אני מוקסמת מהייחודיות הזאת שלו, מהתל אביביות הזו שפורצת ממנו מכל עבר.
"הייתי מפשיט אותך כאן ועכשיו אם רק הייתי יכול"
מכל מקום, גברים נשואים, אבות טריים או אבות בשנותיהם הראשונות מרשים לעצמם להסתכל עליי ככה סתם באמצע הרחוב, כשהם מטיילים עם העגלה או כשהאשה לא בסביבה או סתם מסתובבת לאחור. אני שואלת את עצמי, סליחה אבל.. מה זה צריך להיות?
ואולי אני קצת מגזימה.. כי להסתכל מותר, כי כמו שאני מסתכלת עליהם גם הם מסתכלים עליי. ואולי זה הכל בראשי? ואולי זה לגמרי תמים כי הם פשוט ראו בחורה יפה ברחוב. כולנו בני אדם, לא?
אבל מצד שני זה לא נראה לי לעניין. אולי בחורות יודעות לעשות את זה טוב? אולי כשאנחנו מסתכלות אף אחד לא באמת יכול לדעת? ומתי בדיוק עובר הגבול בין סתם להסתכל, ללטישת עיניים ומבט שאומר "הייתי מפשיט אותך כאן ועכשיו אם רק הייתי יכול"?!
אני באמת לא יודעת. אולי זה רק המוח שלי שעובד שעות נוספות, אולי זו רק מנטליות של גברים, אולי זה אנחנו שעושות הכל כדי שרק תסתכלו עלינו, אולי זה פשוט טבע אנושי, אבל למה, לעזאזל, מי שבאמת הייתי רוצה שיסתכל עלי, לא זורק לכיוון שלי?!
מתי בדיוק עובר הגבול בין סתם להסתכל ללטישת עיניים?
צילום: index open
מומלצים
