"בואו אחרינו להתנדב ביערות הגשם"
בצד השני של העולם, במרכז יער הגשם הגדול במזרח הרחוק, באמצע קרחת יער כרותה בה ריכוז כפרים גדול של תושבים שפעם עסקו בכריתה ובציד ועכשיו מחפשים דרך להתקיים, פועלת משלחת של פרוייקט "תרמילאים ותורמים". אחת המתנדבות מספרת חוויות ומזמינה אתכם להצטרף למשלחת הבאה
החב'רה כאן כבר יודעים שאני לא מהמשתפכים. כדי שמשהו באמת ירגש אותי צריך שהוא באמת יהיה מרגש. אנחנו נמצאים בצ'י פאט כבר תקופה וזה לא תמיד קל. חווינו לא מעט אכזבות. החל מילדים שלא מגיעים לשיעורי האנגלית וכלה בהנהגה שלא מבינה מה באנו לעשות כאן, ולעיתים אפילו נדמה שעושה רבות כדי להערים עלינו קשיים.
מראה הכפר טרם הגעת המשלחת
הסיבות לאכזבות הן רבות ומגוונות: הגשמים המתקרבים שגורמים למשפחות שלמות לצאת מהכפר לשדות ובמקרה כזה אין חבר משפחה שפטור – כל ילד שיכול לסייע להוריו בעבודת השדה יוצא לעבוד; חגי השנה הנחגגים פה בחופשים באורכים בלתי הגיוניים וגם התרבות והדרך הקמבודית, שהיא שונה בתכלית השינוי מהתרבות המערבית. כאן לא קמים ועושים, כאן הם לא מאמינים בעצמם ובכוח שלהם לשנות. ולמרות כל הסיבות הללו, שמספקות הסבר
הגיוני לאי שיתוף הפעולה, לפעמים זה פוגע במקום הכי רגיש. במקום ממנו באת להתנדב ובוודאי שלא ציפית לתמורה חומרית כלשהי או אפילו לתודה, אלא פשוט ציפית שיגיעו לשיעורים שלך, שתראי את הדברים קורים - זה הרי התגמול להתנדבות.
אז לרוב זה מתסכל, לפעמים זה מייאש, וכן, לפעמים זה גם קצת פוגע. ואז פתאום יש שינוי- איזה ילד קורא בשמך ברחוב, או מבוגר פונה אלייך בשאלה שאינה קשורה לעבודה, הוא סתם רצה לשאול אותך לשלומך או להציע לך לטעום איזה פרי. ולפעמים קורים דברים בקנה מידה גדול יותר, כמו עכשיו.
בשבועות האחרונים אנחנו עובדים מסביב לשעון לקראת בניית בית ההקהילה החדש. לא מדובר בבניית מבנה ותו לא. הבנייה הזאת היא מבחן למוכנותם של המקומיים כאן להפוך לקהילה. יש שיגידו, ובצדק, שיום בנייה אחד, רב משתתפים ומתנדבים ככל שיהיה, עדיין לא מעיד על מוכנות של קבוצת אנשים להפוך לקהילה, אך כדרכם של מבחנים – הם לא תמיד הוגנים או משקפים את המציאות, אבל זהו האמצעי היחיד שלנו כרגע להחליט לגבי הפעילות שלנו כאן והמשכה.
לקראת יום הבנייה פתחנו בקמפיין חסר תקדים בסדר גודל מקומי, במקביל אנחנו לומדים איך מערבבים בטון, מרימים גג וקירות, מכינים תכנית בנייה וכל זה תוך כדי המשך העברת שיעורי האנגלית ופעילות בית קהילה וספריה. מאחורי הקלעים מתבצעת עבודה אינטנסיבית לא פחות - הזמנת החומרים, הכנת הסכם השכירות לשטח ועבודה עם ההנהגה בניסיון (לפעמים כושל) לרתום אותם למהלך.
צילום: ליהי ניב
ואז, באמצע כל העשייה הזאת, הדברים לא נראים מעודדים - אנחנו מכנסים אסיפה לאנשי הכפרים בה אנו מתכננים לפרט את התכנית ליום הבנייה, לשמוע הצעות ורעיונות ולאסוף מתנדבים, ומגיעים רק 15 אנשים. אנחנו לא יכולים להימנע מלראות בזה רמז לבאות - לא יגיעו אנשים גם ליום הבנייה.
בו זמנית, אנחנו לא מצליחים לחתום על חוזה השכירות. המשכירה מבקשת איתנו דרישות לא הגיוניות. יום ראשון, שבוע לפני יום הבנייה, נדמה שהכל מסתיים. אנחנו יושבים וחושבים איך ממשיכים את הפרוייקט תוך ההבנה שכנראה אנחנו מקדימים את זמננו. אולי עוד 20 שנים הדרך שלנו תתאים.
ואז, ניצן ראשון של אמון: המתורגמנים הנהדרים שלנו מחליטים לעשות מעשה וללכת לגברת מולה אנחנו חותמים את החוזה. הם חוזרים אחרי חצי שעה ומודיעים: יש הסכם. לנו לא ברור איך זה נעשה, רק לפני שעה היא עמדה בסרובה ונדמה שהיא רק מחפשת דרך מילוט מהחוזה. גירסאותיהם של השלושה לגבי הדרך בה שכנעו אותה הן שונות ולנו לא ברור עד עכשיו מה קרה שם. סיכם זאת היטב אחד מהם: דיברנו איתה בדרך הקמרית ואני לא יכול להסביר לכם איך.
יש הסכם, זהו צעד ראשון, אבל המבחן האמיתי הוא נכונות המקומיים לעבוד איתנו יחד וליצור עבור עצמם ולא לחכות שאנחנו נעשה עבורם. לכן ניסחנו מכתב הפונה לכלל האנשים המסביר את מטרת בניית בית הקהילה וקורא להם להחזירו עד למחרת חתום על ידם, למה שפועל כיום כבית הקהילה. קבענו לעצמנו כמות של 100 מכתבים כדי להמשיך בפרוייקט הבנייה. אם לומר את האמת, לא ציפינו שהם יחזירו.
הם לא פנו אלינו או חיכו שניזום ונעשה - הם עשו לבד
וכך מצאנו את עצמנו מסתובבים בארבעת הכפרים, ומחלקים 450 מכתבים מבית לבית. המתורגמנים מסבירים לכל אחד מהי משמעות המכתב. לאלו שאינם יודעים קרוא וכתוב, הם מקריאים את המכתב. המבצע נמשך עד שעות הערב החשוכות תוך דיווש בין הכפרים עם פנסים.
צילום: ענת לימון
יום שלישי, תכננו בינינו להמשיך בחלוקת מכתבים עד לשעת הסיום כמאמץ אחרון להצלחת המבצע, ולפתע אני נקראת להצטרף לקבוצה גדולה של ילדי חטיבת הביניים. מסתבר שתלמידי החטיבה ניגשו למורה שלהם וביקשו ממנו לבטל את השיעור ולעבור איתם בבתי הכפר בניסיון אחרון לשכנע את האנשים להחזיר את המכתבים. זה לא מובן מאליו! הם רוצים את בית הקהילה הזה, הם מבינים שצריך לעשות את זה ביחד והם, מיוזמתם, עושים את זה. הם לא פנו אלינו או חיכו לנו שניזום ונעשה, הם עשו זאת לבד. הצטרפנו אליהם, עברנו מבית לבית, והיום עבר.
אני מודה, לא הייתי כל-כך אופטימית. בתשע בבוקר של יום שלישי, שעתיים לפני הדד-ליין, היו 34 מכתבים. זרקתי לאוויר שבטח נקבל 97 מכתבים משהו גבולי שלאו דוקא יספק. הלכתי להעביר שיעור לכיתה ד', וכשחזרתי נכונה לי הפתעה מדהימה, 106 מכתבים! עברנו את המכסה בתוך שעה אחת. לא האמנתי, מיד התחלנו לספור בשנית, הכנסנו לשקית, ורשמנו על מדבקה – 106 מכתבים.
כל אחד שחזר הביתה הביא איתו את המכתבים הנוספים שחיכו בתיבה שהצבנו בבית הקהילה, לא עברו 10 דקות, והנה עוד 5 מכתבים - מעדכנים את הספירה. עברה חצי שעה, עוד עידכון, הפעם קפיצה ל-150 מכתבים. יש התרגשות באוויר, כי אחרי שצלחנו את ה-100, כל מכתב היה בעיקר בשביל שלוות הנפש, בשבילנו.
עד סוף היום, היו באמתחתנו 194! מכתבים, 194 אנשים ומשפחות שרוצות שנמשיך כאן, אנשים ומשפחות שאכפת להם מהכפר, שמסתכלים בתקווה לעבר העתיד ואני, שלא משתפכת, כותבת עכשיו את השורות האלה ומתרגשת באמת.
המתנדבים פועלים במסגרת פרוייקט "תרמילאים ותורמים" המבוצע ביוזמת קבוצת "למטייל" ארגון "לתת" בשיתוף משרד החוץ והשגרירות המקומית למען העצמת המקומיים וקהילתם והשגרירות הטובה של ארצנו בחו"ל. דיווחים וכתבות על פעילות הפרוייקט הישראלי פורסמו בעיתונות המקומית במזרח הרחוק, ברשתות הטלויזיה של BBC CNBC ו-סקאי במטרה להראות צדדים נוספים של ישראל שאינם מוצגים בדרך כלל בחדשות בחו"ל.
- בימים אלו מתבצעת הרשמה לקבוצת המתנבים הבאה שתצא לשטח בספטמבר 2009. לפרטים נוספים לחצו כאן.
