מבחינתו, הזונה הקטנה היתה קרובה לשלמות
כשפרמה את כפתורי חולצתו ואת מכנסיו, יכול היה לקבוע שהאשה הזאת אינה נושאת את הגן המשותף לרוב האנשים. בגיל 67 אתה אינך יודע אם רגע מאושר מסוג זה עתיד לחזור, או שמא זהו מופע הפרידה שלך. סיפור לתחילת שבוע
לבושו הסגיר-לא הסגיר את גילו. מצד אחד היו אלה הנעליים הישנות, בעלות העקב שהשמיע קול נקישה כמו היה פרסת סוס הפוגשת את רצפת הרחוב, ומאידך, העניבות הצבעוניות, בעלות הדוגמאות העליזות, שמשכו את עיני העוברים ושבים ולא אחת סיפקו את המחמאות להן היה זקוק ככל גבר, נשוי, גרוש, רווק או אלמן, ובכל גיל.
גם חיי האהבה שלו, רוח וחומר, הולחמו יחד כך שמצד אחד היתה אשתו, כל עוד חיתה, ומצד שני היו הנשים האחרות להן היו אוצרות שונים ורצון דומה לחלוק עמו בכל. רק סמוך לשעת מותה של יקירתו החלה להתגלגל בו חרטה שהלכה ותפחה עד שהוציאה בכוח מתוך גרונו את ההבטחה הברורה שעד יום מותו לא יבחר באשה אחרת. הוא עצמו הופתע מהמחווה ותירץ אותה כעבור זמן כפרץ התרגשות שאין בו היגיון. רצון להקל על משא סוף הדרך של האשה האחת שבה בחר.
מאז הפסיק לעבוד כמדריך רכיבה על סוסים בחווה, מקצוע ומקום עבודה בהם החזיק עד סוף שנות ה-50 של חייו, חיפש לו עיסוקים במקומות שונים בעולם ובתחומים שונים. בין טורקיה לספרד, ברזיל והודו, עשה את הדרך הארוכה שבסופה מצא עצמו שוב באותו הבית, מול אותו חלון, מביט לבדו בנוף שלא השתנה הרבה בשנים בהן הסתובב וחיפש.
ארון הבגדים בביתו היה מלא. ארונות המטבח ריקים. כשם שאהב לקשט עצמו בעניבות צבעוניות, גרביים בולטים ולא תואמים וחולצות בעלות צווארונים מורמים, כך נהנה גם לחיות את צדם האחר של חייו, הצנוע. פעמים רבות הסביר שבשבילו מספיק מבט עיניים של אשה זרה אך מעוניינת כדי להחליף בו את ארוחת הצהריים. או למשל מכתב ממאהבת ותיקה באיטליה או בצרפת – היו לו בשתיהן – כדי לשכוח מארוחת הערב וללכת לישון על בטן מלאה מזכרונות מתוקים.
שלושה ימים לפני אחד מחגי הקיץ הבודדים, בזמן שהלך ברחוב, נתקלו עיניו במודעה בה היה כתוב בצרפתית:
חג שמח,
בחורה צעירה, צרפתיה וחדשה בתחום, מקבלת בדירתה לאירוח, צרפתים ומקומיים. אפשרות גם למבוגרים ומבוגרים יותר (בתשלום מופחת).
תחי המהפיכה!
הוא התעכב על נוסח המודעה, מאשר שפיענח נכון את הדקדוק הצרפתי הארור, וכשהשתכנע כי כך אכן כתוב, קודם כעס על החוצפה של הגברת לזלזל כך בכבודם של גברים בגילו, ומיד אחר כך התפעל מטוב לבה של זאת המתחשבת באלה שמקור עבודתם, אם ישנו, אינו מספק תמיד את השכר הדרוש למחייה הוגנת. וכמובן התרגש גם מברכת החג שלה.
הוא תלש את מספר הטלפון האחרון שנותר והלך לביתו. שם חישב את צעדיו בקפידה. כן, הוא יתקשר למספר. כן, הוא יבקש לבוא אליה בשעה וביום שיתאפשר, וכן, הוא יגער בה על טוב הלב שאותו מצא כפוגע ומעליב. כשסיכם על כך בלבו, נכנס למיטה שפעם היתה מיטתם שלו ושל אשתו, ובימים רחוקים יותר היתה גם מיטתם שלו ושל אשתו ושל שלוש בנותיהם. עיניו, שמיעטו להיעצם במהירות עם רדת הליל, כבדו עליו בפתאומיות מבורכת, ומין שינה עמוקה וחזקה כבשה אותו. "המחשבות הן המעייפות מכל", שמע פעם באחד מטיוליו אדם שהחשיב לזקן ממנו.
איזו מתנה אפשר לקנות לזונה צרפתיה ואלטרואיסטית?
בבוקר יום חמישי, היום שנקבע כי בו יפגוש את הצרפתיה הצעירה, שהציגה עצמה בטלפון כפריזאית מתוקה, קטנת גוף, נמרצת, אוהבת ובעלת תיאבון להפתעות, הלך ברחוב שבו היו מיטב החנויות וחיפש לה מתנה. הוא ידע שאין זה מקובל להביא מתנה לזונה שאליה אתה הולך בפעם הראשונה, אבל היה לו מספיק שכל כדי לגרד בקצותיהן את מחשבותיו המסרבות להזדקן ולהבין שאולי עשה כך כדי להסיר מעצמו את הדיבוק שאינו סר. ההרהורים על הבגידה שהוא עומד לבצע.
איזו מתנה אפשר לקנות לזונה צרפתיה ואלטרואיסטית שזה מכבר הצטרפה למקצוע העתיק ושליבה נכמר למראה קשישים הבאים אליה לביקור, עד כדי כך שהיא מוכנה לקצץ בהכנסותיה? הוא בחר להעמיק בשאלה ושאל את עצמו שוב ושוב, בכל חנות שאליה נכנס. ולבסוף, בחנות רהיטים, האחרונה ברחוב, מצא את מבוקשו. הוא יביא לה סוס עץ קטן, למידותיה, בעל עיני זכוכית כחולות ושיער ראש שחור מבריק, שנראה כי נלקח מסוס אמיתי.
אם תשאל, יספר לה על השנים הרבות שבהן לימד אנשים לאהוב סוסים ולרכוב עליהם. אם תתעקש, יוביל אותה דרך סימטאות חייו ויספר לה על הסוסה שגידל מלידה ועד מוות, ועל האושר שהעניקה לו ולבני משפחתו. הוא יספר לה הכל.
ביתה של הזונה היה לא רחוק מביתו שלו, לא יותר מרבע שעה הליכה דרך רחובות העיר. יונה חרק בסוליות הברזל שלו על המדרכה וכשהגיע אל הבית שנבנה בסגנון הבינלאומי צעד לתוך חדר המדרגות שסויד זה לא מכבר, נעמד מול דלת מספר שלוש, שעליה נקבע שלט, אליז, ואסף את נשימותיו.
אז זהו שמה, אמר לעצמו והניח את סוס העץ לידו. הוא צילצל בפעמון.
היא פתחה את הדלת. לרגע ארוך הביטו זה בזה ולא אמרו דבר.
"בת כמה את?" שאל אותה לבסוף. זאת לא היתה שאלה מנומסת במיוחד, אבל היא ענתה לו – 24. מצדה החזירה בשאלה שיונה לא ציפה לה, מיד כשנכנס לתוך דירתה: "אתה עשיר או עני?"
הוא משך אחריו את סוס העץ והעמידו בחדר הכניסה. שני חדרים התפצלו מחדר זה, ויונה הביט לעבר החדר הימני, הפונה אל חצר הבית, שאליו בוודאי תזמין אותו. "זה בשבילך", הוא נידנד ברגלו את הסוס והוסיף, "יש מחירון נפרד גם לעניים ולעשירים?"
"לא", אמרה. "אני פשוט לא אוהבת עשירים. נודף מהם ריח. לי זה מזכיר גוף גוסס".
אליז היתה אמנם בעלת מבטא שייתכן כי היה פריזאי, גופה אכן היה קטן, כפי שביקשה להציג עצמה, אך בכל היתר, נדמה שלקחה לעצמה חופש רב, שכן מתיקות לא היתה בה, וגם נמרצות נדמה כי רחקה ממנה בכל מובן. למען האמת היא היתה גוצה בעלת אף ארוך ומחודד, שיער דליל יחסית לגילה, כפות רגליים גדולות מדי ביחס לגופה, וריח פה שאי אפשר היה להחמיץ.
יונה כבר עמד מול נשים מושכות ממנה. ואולי העיניים שלה, שהזכירו לו את עיני אשתו, הן שגרמו לו לחייך אליה ולהרגיש נוח ולהתיישב בסלון ולספר לה. יותר מכל הוא רצה לספר לה. הוא לא המתין עם סיפורי הסוסים והרחיב עליהם עוד קודם שהביאה מהמטבח בקבוק יין ומזגה לשתי כוסות. היא בהחלט לא היתה הטיפוס הרגיל שאדם שסוטה מעט מן הישוב מצפה לראות במקצוע. היה לה סדר יום משלה ודפוסי התנהגות שנראה היה כי פיתחה לאורך זמן ובמקוריות רבה.
"האמריקאים הרסו לנו את העולם", אמרה כשהתיישבה מולו והניחה את כפות רגליה הגדולות על הדום, ממש מול פרצופו. "זה עולם חסר אחווה. מכאן כבר אי אפשר להגיע לשום מקום. הם הביאו אותנו אל האין מקום הגדול. אתה תראה! בעוד כמה שנים זה הרי יהיה מוכרח להתפרק. הכול יקרוס. אנשים יעברו לגור ברחובות, והיחידים שיהיו מוכנים להקשיב להם, לעזור, יהיו אנשים כמוני".
יונה הנהן. הוא לא התעניין באופן מיוחד בשנאה של הזונה הקטנה לדת הממכרת של המערב, וביקש להתעלם גם מכמה תמונות של מהפכנים סוציאליסטים ידועים שהיו תלויות בבית, סביב, כמו היו בני משפחתה של זאת שנקראה אליז. בכל זאת, התקשה להסיר עיניו ממסגרת זהב ענקית, מטר וחצי על מטר לכל הפחות, שמתוכה הציצו במלוא ענקותם פניו של טרוצקי.
בחושך בערה כאש המחפשת לכלות את תאוותיה עד תום
היא כיבתה את האור. הוא הריח את הבל פיה מיד כשהתקרבה אליו. היא היתה אולי עלובה למראה ולא משכה מעולם את עיניהם של הגברים, סוציאליסטים או אויביהם המושבעים, אבל בחושך בערה כאש המחפשת לכלות את תאוותיה עד תום. היא היתה הראשונה שהניחה ידה על כתפו, וכל מה שעשתה עשתה גם במילים.
"עכשיו אני מניחה את כף היד על הכתף שלך", היא אמרה, כמו היתה זאת אחת מאותן שיחות מדומות, אבל הוא הרגיש את המגע שלה כי שם אכן הונחה כף ידה, ובחושך היתה כף היד של הצרפתיה קטנה ואוהבת, נמרצת ומתוקה, בעלת תיאבון להפתעות. בדיוק כשם שסיפרה על עצמה, עוד כשהיה אור סביב, והעולם שלו היה מונח בשקט יחסי, במקומו.
לא, היא בהחלט לא הזונה הרגילה, התלוצץ לרגע עם עצמו.
"עכשיו אני מעבירה את כף היד על החולצה שלך", אמרה בשפתה. הוא הרגיש איך מגירות השפה שהונחו בראשו בסדר רב ובמשך שנים החלו נפתחות ומתפזרות בין ענני מחשבות. שוב לא שלט בהן, ומידי פעם היה מצליח להבין דבר מה. רוב הזמן פשוט הקשיב למגע גופה.
באצבעותיה, הזונה הקטנה היתה קרובה לשלמות. ובטון הדיבור שלה היא היתה קרובה לזה עוד יותר. וכשפרפה את כפתורי החולצה שלו ואחריהם את הכפתור שבמכנסיו ואת הרוכסן, יכול היה לקבוע שהאשה הזאת אינה נושאת את הגן המשותף לרוב האנשים ושאותו כינה פעם - חמיקה משלמות.
היא משכה אותו אל המיטה, אבל לא כדי להאיץ את לוח הזמנים המתוכנן להם, אלא כי כך רצתה. ומן הרגע ההוא החלו מחשבותיו מתנפצות אל סלעי הזיכרון שלו, עד שזה הדהד ככלי ריק בזמן שביקש לנשקה. היא סירבה לו בתחילה, וכפיצוי טבלה את קצות שיערה השחור על לשונו ואז בתוך פיו.
הוא לא דמיין זונה מתגרה כמוה.
אחר כך הצמידה את חזה לחזהו ולחצה את ירכיה לירכיו. הוא היה מונח תחתיה, שמא יש לומר מוטל, חסר כל כוח. לאט מילאה אותו בדמיונותיה, ובחלוף הדקות השיא את זרועו החזקה ועטף בה את צווארה והצמיד את פניה לפניו ודחף את לשונו לתוך פיה ומילא אותה בכל הייסורים שלו.
הוא לא האמין שהזונה תרשה לו לנשק אותה. ועוד באופן כזה.
עיצורי השפה והתנועות שבפיה נמזגו אל יתר הקולות שבחדר, תיפוף מזדמן של טבעת ברזל החובקת את הווילון, בזגוגית התכולה, קול גרירה של רהיטים בקומה מעל, תקתוק של שעון קטן שעמד לצדם, חריקה של גוף המיטה הכבד, העצום. הוא לא הבין עוד דבר ממה שאמרה, ולא הצליח לומר דבר, ורק גופיהם כמו דיברו בשפה קולחת, שמשפטיה ארוכים והיא כמעט ואינה נזקקת לסימני פיסוק.
סוף סוף הוא הגיח מעליה. בגיל 67 אתה אינך יודע אם רגע מאושר מסוג זה עתיד לחזור, או שמא זהו מופע הפרידה שלך.
היא מתחה את זרועה ותפסה באצבעותיה את אצבעותיו. החיוך שלה היה נעים כשם שהיה חום ומגע כפות הידיים הלחות שמעליהן נתמך. הוא תחב את ברכיו בבטן ירכיה ופישק אותם כך שירכיה נפשקו גם הן, ומשביקשה להוסיף ולהרחיב את משולש רגליה החל נמלא בטירוף שגרם לו לשאוג כחיה, כנער, כמי שכל העולם מחכה למילת פיו ולעצם מעשהו.
כל הזמן חזר ונשק לעורפה. והיא הסכימה לכל
הוא הכניס את איברו לתוכה וכיבה את מחשבותיו האחרונות. אולי לא ישוב ויזדקק להן לעולם. גופו היה מותש וגופו היה חזק מתמיד. היא תפרה את ציפורניה לתוך גבו, והוא וגם היא לא ידעו אם אי פעם תצליח להוציאן חזרה. אצבעותיו מיששו אחר כל פינה בגופה, חוששות מלהחמיץ ולו אחת רחוקה ונסתרת. הוא ביקר בעכוזה, בין רגליה, בתוך פיה, באוזניה, באפה, מתחת ללשונה, בעורפה. כל הזמן חזר ונשק לעורפה. והיא הסכימה לכל.
כשגמר, היה פיו פעור וגרונה בין שיניו. היא צעקה את מילותיה והוא נהם את נהמותיו. כשהרים את ראשו, מצא את עיניה הדומות מול עיניו ובידו מחה את הרוק מעור גרונה.
כך, במבט הזה הם נפרדו.
היא בירכה אותו כשיצא לדרכו.
הוא השאיר את הסכום המלא שדרשה עבור שירותיה.
מה שנותר בו, בזמן צעידתו ברחוב העירוני, הארוך, העמוס במכוניות ריקות שמחכות לנהגיהן בסבלנות אילמת, היתה רק תמונת העיניים של הזונה הצרפתיה. העיניים שהזכירו את עיניה של אשתו המתה.
כשנעמד על שפת המדרכה, מול הרמזור האדום, חש איך מחשבה ראשונה חומקת בחזרה מן העולם לתוך ראשו. זאת היתה מחשבה קלה ומעוררת, לא אחת מאלה שמבקשים להימנע מהן באיזו דרך. המחשבה הזאת ביקשה להשוות שוב ושוב בין העיניים. אלו שלה ואלו שלה. רק כשנדהם מהדמיון, אז, כשהרמזור התחלף לירוק, הרשה לעצמו להרהר אם היתה זאת באמת בגידה, או הדרך שלו לאשר שזאת שאהב ואהבה אותו עד עמקי ליבה ופנימה לא תישכח, בדיוק כשם שהבטיח.
לפנייה לכתב/ת 
