כמה סיכוי יש לדניאל, ילדת הפרא?
אחרי שבע שנים בהן שהתה דניאל בחדר סגור, אספו אותה זוג קדושים והיום, בגיל 10, היא יודעת לנגוס בבשר, נותנת שיחבקו אותה ואפילו מזהה את שמה. וזהו. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר מהי התקופה הקריטית בהתפתחות הילד ומדוע יש דברים שדניאל כבר לעולם לא תוכל ללמוד
הורות גרועה היא סיפור אחר. הורות זוועתית היא סיפור ממש ממש אחר. הביטו וראו – בעיתון סוף השבוע הוקדשה כתבת השער לסיפורה המזעזע (למרות סופו הטוב למדי) של דניאל, ילדת הפרא. הנה קיצור תולדותיה פוצעות הלב.
היא נולדה בארצות הברית לאם מעורערת ומזניחה ולאבות מתחלפים והושארה לגדול בשבע שנותיה הראשונות בחדר סגור, במחיצת אחיה הקטנים בלבד (הבכור שבהם סובל כנראה מפיגור). פרט לצרכים בסיסיים, נמנע ממנה מגע אנושי והיא הושארה להתבוסס בבדידותה ובצואתה. חשדנות בריאה של שכן הובילה את השוטרים ונציגי הרווחה אל הבית. התגובות הרגשיות של המחלצים נעו בין תדהמה, כעס, סלידה וזעזוע, אך פה אחד שרתה הסכמה ביניהם – זה היה המקרה הגרוע ביותר של הזנחה שנתקלו בו במהלך הקריירה שלהם.
בית החולים שטיפל בה גילה שרשימת היכולות של דניאל קצרה ודלה עד כאב. תקשורת? ממש לא היה על מה לדבר. דניאל בקושי יכלה להרשות למישהו לגעת בה. היא לא הצליחה לפלוט עיצור בודד. אפילו עיכול של מזון מוצק היה מעבר לכוחותיה. היא ניזונה מבקבוק (בת 7, להזכירכם).
למרבה המזל, סיפורה מסתיים בהפי אנד בגבולות הסביר. זוג אמריקאים מבוגרים ויראי שמיים אספו אותה לביתם, ובמפגן מעורר דמעה וקוטל ציניות של מסירות טיפלו, ספגו והכילו את דניאל. היום, בגיל 10, היא מאושרת יותר. הישגה השכליים צנועים עד כאב: היא יכולה לנגוס בפרוסת בשר. היא יכולה לאפשר למישהו לחבק אותה. היא יודעת שקוראים לה "דאני". זהו. אבל, ויש אבל גדול וחיובי – היא מאושרת ובטוחה הרבה יותר מכפי שמישהו יכל לקוות. עד כאן דניאל. עכשיו אנחנו מתחילים.
התקופה הקריטית של דניאל
מה עבר עליכם, הורים יקרים, כשקראתם את סרט האימה הזה? האם אינסטינקט קדמון דחק בכם להציץ לחדר השני ולוודא שהקטנים בסדר? אולי רווחה בכם תחושה משחררת של הקלה ופרופורציות, והבנתם שלמרות שלעתים אתם נגועים בביקורת עצמית קטלנית ותחושות אשמה מנקרות בכם מדי ערב, לעולם לא תדרדרו למדרגה כזו. כך דרכנו הפסיכולוגית – להרחיק עצמנו ממקור הזוועה. יש בכך מן ההגיון.
אני הייתי חפץ לנצל את שעת הכושר הזו על מנת להאיר משהו בסיסי על הקשר העז והסמוי שקיים בין התפתחותו של ילד, תורשה, סביבה, אפשרויות ומגבלות המוח האנושי, ומושג בעל שם מלחיץ כדבעי: "התקופה הקריטית".
אדם מן הישוב עשוי לטעות ולראות בסיפורה של דניאל דוגמא מובהקת להשפעתה של הסביבה. הזנחה סביבתית פושעת הורידה את הילדה לאשפתות, וסביבה תומכת ומחבקת הצילה אותה. פשטני מדי, אמריקאי מדי ובעיקר – לא מדויק. דניאל חוותה שבע שנים רעות, וכעת היא נמצאת בעיצומן של שבע (והלוואי ששבעים) שנים טובות.
דניאל לעולם לא תפתח שפה נורמלית או תקיים מערכת יחסים רומנטית במתכונת הרגילה. אילו התסריט היה הפוך, כלומר דניאל היתה חווה את שבע שנותיה הראשונות במחיצת זוג הקדושים שהציל אותה, ורק לאחר מכן היתה נקלעת אל אותה אם מזניחה ובת שטן – אזי תמונת המצב היתה שונה לגמרי. דניאל היתה ללא ספק אומללה בגיל 12, אך כלל תפקודיה לא היה שונה באופן מהותי מכל דרדק אמריקאי רגיל בן 12. ילדה נבונה ועצובה – שסיכויי ההצלה שלה והאפשרות שלה לחוות חיים טובים בעתיד היו גבוהים פי עשרות מונים.
חלון ההזדמנויות של הגנטיקה
מדוע יש משמעות כל כך טוטאלית לאותן שנים ראשונות? בגלל אותו מאפיין התפתחותי אנושי שהזכרתי קודם בשם "תקופה קריטית". המוח שלנו, תלמידים ותלמידות, הוא אוסף של אפשרויות ופוטנציאלים גנטיים. הוא נולד עם היכולת להגיע רחוק, אבל גם עם היכולת לרדת בתחנה הראשונה ולא להמשיך במסע.
במה דברים אמורים? המוח שלנו הוא מערכת פלסטית, כלומר, מערכת שמצוידת באפשרות הגנטית להשתנות כתוצאה מהתנסות חיצונית. ישנם לא מעט תפקודים חיוניים – תפיסת עומק, מוטוריקה עדינה ורכישת שפה, אם לציין כמה – שעבורם פותחת הגנטיקה חלון הזדמנויות מוקדם ומוגבל. באותה תקופת זמן קצובה המוח יהיה חייב (חוזר שנית – חייב!) להיחשף לקלט סביבתי מינימלי לפחות, ע"מ לאפשר לאותו פוטנציאל תפקוד תורשתי וראשוני להבשיל ליכולת ברת ביטוי.
היה ואתרע מזלו של התינוק, ומסיבות כלשהן נמנעה ממנו חשיפה לקולות אנושיים בשנים הראשונות (אם נשתמש בתפקודי השפה כדוגמא מובילה) – חלון ההזדמנויות נסגר, ולעולם לא יפתח שוב. במילים אחרות, אפילו אם אותו מוכה גורל קטן הוא נצר לשושלת גאונים, ואפילו אם בגיל 3-4 יפוצה בטובה שבאימהות ובמיטב הידע הפסיכולוגי והטכנולוגי – למרות זאת אין סיכוי שיפתח שפה תקינה. לעולם.
זו, על קצה המזלג, תמציתה של "התקופה הקריטית": צוהר קטן שפותחת הגנטיקה לכוחות הסביבה להשתחל ולאפשר לילד לממש את הפוטנציאל המולד שלו. שימו לב – אל תתפתו להסיק את מה שלא נאמר כאן: הורים רבים גומעים את התובנות הללו על דרך ההיסטריה ורצים להאביס את ילדם בגירויים סביבתיים מורכבים, מיותרים ויקרים מבית מדרשם של חוגי ההעשרה והצעצועים ההתפתחותיים. זו ממש לא היתה כוונת המשורר. די בסביבה ישראלית בסיסית, המספקת חום, מגע ותחלופה סבירה של גירויים חיצוניים ע"מ שהילד יממש את מה שאוצרות ה-DNA טבעו בו.
הסיפור של דניאל קורע חדרי בטן, אבל אני משוכנע שהוא לא הפתיע איש מהסטודנטים שלי. המתמטיקה האכזרית של השנים הראשונות היא אחד העקרונות הבסיסיים המלווים התפתחות של יצור אנושי. החשיבות העילאית של מגע אנושי וההסתופפות בצילם של יצורים מדברים ומחבקים בשנים המוקדמות, מהווים גורם שאינו בר החלפה. קשקושי פלסטיק פולטי מילים הם אטרקציה מעניינת לדקות מספר. חיבוק של אמא הוא אלמנט מציל חיים.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
