כמו אלפי שקיעות

סטיבן קינג, אחד מסופרי המתח והאימה הפופולריים בעולם. מספריו שראו אור בעברית "זה", "העֶמדה", "שק של עצמות", "סיפורה של ליסי", "דומא קי", וכן הסדרות "המייל הירוק", ו"המגדל האפל". "מיד אחרי השקיעה" הוא ובץ סיפורים של קינג, שהדבר המשותף לכולם היא אותה "שעת דמדומים", שבה קשרים אנושיים מקבלים מימד על טבעי

יום אחד בשנת 1972 חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את אשתי יושבת ליד השולחן במטבח כשלפניה מונחים מספרי גינון. היא חייכה, עובדה שהצביעה על כך שלא הייתי ממש בצרות; מצד שני, היא אמרה שהיא רוצה את הארנק שלי. זה לא נשמע טוב.

הדברים שקורים אחרי השקיעה...(צילום:עדי יחיאלי)

בכל זאת נתתי לה אותו. היא שלפה את כרטיס הדלק של 'טקסקו' שהחזקתי - באותם ימים זוגות צעירים קיבלו כרטיסים כאלה בדואר כדבר שבשגרה - וגזרה אותו לשלוש פיסות גדולות. כשמחיתי וציינתי שהכרטיס היה שימושי מאוד, ושתמיד פרענו לפחות את התשלום המינימלי בסוף כל חודש (ולפעמים יותר מכך), היא רק נדה בראשה ואמרה לי שהריבית גבוהה יותר מכפי שכלכלת הבית השברירית שלנו יכולה לשאת.

"עדיף להרחיק את הפיתוי", היא אמרה. "גזרתי כבר את הכרטיס שלי".

וזה היה סוף העניין. בשנתיים שלאחר מכן איש מאיתנו לא הסתובב עם כרטיס אשראי.

היא עשתה את הדבר הנכון, את הדבר החכם, כיוון שבאותה תקופה היינו בשנות העשרים המוקדמות שלנו והיו לנו שני ילדים לגדל. מבחינה כלכלית בקושי החזקנו את הראש מעל למים. אני לימדתי ספרות בבית־ספר תיכון ובקיץ עבדתי במכבסה תעשייתית, שם כיבסתי סדינים מבתי־מלון ומדי פעם נהגתי במשאית אל אותם בתי־מלון. טאבי טיפלה בילדים בשעות היום, כתבה שירים כשהם נרדמו, ועבדה משמרת מלאה ב"דאנקין דונאטס" אחרי שאני חזרתי הביתה מבית-הספר.

הכנסתנו המשותפת הספיקה לתשלום שכר דירה, לקניית מצרכים, ולחיתולים לבננו התינוק, אבל לא לאחזקת טלפון. הטלפון הלך בעקבות כרטיס האשראי של 'טקסקו'. הפיתוי להתקשר למישהו במקום מרוחק היה גדול מדי. נשאר לנו מספיק כדי לקנות מדי פעם ספרים - איש מאיתנו לא היה מסוגל לחיות בלעדיהם - וכדי לשלם על ההרגלים המגונים שלי (בירה וסיגריות), אבל מעט מאוד מעבר לכך. בפירוש לא היה לנו די כסף לתשלום העמלות הכרוכות בפריבילגיה של נשיאת מלבן הפלסטיק הנוח הזה, שהיה, בסופו של דבר, מסוכן.

ההכנסות הנותרות שהיו לנו הלכו בדרך כלל על דברים כמו תיקוני רכב, חשבונות של רופאים, או מה שטאבי ואני כינינו "שטויות של ילדים": צעצועים, לול מיד-שנייה, כמה מאותם ספרים מעצבנים של ריצ'רד סקרי. וההכנסה העודפת הזעומה הזאת באה מהסיפורים הקצרים שהצלחתי למכור לירחוני גברים כמו 'קוולייר', 'דוּד' ו'אדם'. בימים ההם לא היה מדובר בכלל על כתיבת ספרות, וכל דיון ב"ערך המתמשך" של יצירתי היה סוג של מותרות, ממש כמו כרטיס האשראי ההוא של 'טקסקו'.

הסיפורים, כשהם נמכרו (זה לא קרה תמיד), היו פשוט קצת כסף מזדמן שהתקבל בברכה. התייחסתי אליהם כאל שורה של שקיות נייר צבעוניות מלאות בממתקים, שבהן חבטתי, לא במקל אלא בעזרת הדמיון שלי. לפעמים הן נקרעו והמטירו עלינו כמה מאות ירוקים, ולפעמים לא.

למזלי - ותאמינו לי כשאני אומר שהיה לי הרבה מאוד מזל בחיים, ביותר ממובן אחד - העבודה שלי היתה גם הנאה. השתוללתי לגמרי עם רוב הסיפורים האלה ונהניתי מכל רגע. הם באו זה אחר זה, כמו הלהיטים מתחנת הרוק שניגנה תמיד ברקע בחדר ששימש כשילוב של חדר עבודה וחדר כביסה, שבו כתבתי אותם.

כתבתי אותם מהר וחזק, כמעט בלי לחזור אליהם אחרי הטיוטה השנייה, ומעולם לא תהיתי אפילו מאיפה הם באים, כיצד מבנהו של סיפור קצר טוב שונה מזה של רומן או איך מתעסקים בשאלות של התפתחות הדמויות, סיפור רקע ומסגרת זמן. כתבתי אותם לגמרי לפי הרגש, והסתמכתי רק על אינטואיציה וביטחון עצמי של בחור צעיר.

הדבר החשוב היחיד היה שהם ימשיכו לבוא, זה כל מה שהדאיג אותי. בפירוש לא עלה על דעתי שכתיבת סיפורים קצרים היא מלאכה עדינה, שאפשר לשכוח אותה אם לא משתמשים בה דרך קבע. אז זה לא נראה לי עדין. רוב הסיפורים האלה הרגישו כמו בולדוזרים.

סופרים מצליחים רבים באמריקה אינם כותבים סיפורים קצרים. אני לא חושב שזו שאלה של כסף, סופרים מצליחים אינם צריכים לחשוב על הצד הכלכלי של העניין. יכול להיות שכאשר עולמו של סופר במשרה מלאה מתכווץ אל מתחת לפחות משבעים אלף מילים, למשל, נוחתת עליו מעין קלאוסטרופוביה יצירתית. או אולי הכישרון למזעור פשוט אובד בדרך. בחיים יש דברים רבים שהם כמו רכיבה על אופניים, אבל כתיבת סיפורים קצרים אינה אחד מהם. את זה אתה בהחלט יכול לשכוח.

בשנות השמונים והתשעים כתבתי פחות ופחות סיפורים, ואלה שכתבתי היו יותר ויותר ארוכים (שניים מהארוכים שבהם מופיעים בספר הזה). זה היה בסדר. אבל היו גם סיפורים קצרים שלא כתבתי, כי היה לי איזה רומן לסיים, וזה לא היה כל כך בסדר - הרגשתי את הרעיונות האלה בשולי התודעה שלי, מתחננים שיכתבו אותם. כמה מהם נכתבו בסופו של דבר. אחרים, צר לי לומר, מתו והתפוררו כאבק.

והכי גרוע, אלה היו סיפורים שכבר לא ידעתי איך לכתוב, וזה היה מדכא. ידעתי שהייתי מסוגל לכתוב אותם בחדר הכביסה, על ה'אוליבטי', מכונת־הכתיבה הקטנה של טאבי, אבל כאדם מבוגר הרבה יותר, אפילו כשאמנותי היתה מושחזת יותר והכלים שלי - ה'מקינטוש' הזה שעליו אני כותב הלילה, למשל - היו יקרים יותר, הסיפורים האלה חמקו ממני. אני זוכר שהרסתי אחד מהם וחשבתי על יצרן חרבות מזדקן המביט בחוסר ישע בלהב 'טולדו' משובח ומהרהר: פעם ידעתי איך לעשות דברים כאלה.

ואז יום אחד, לפני שלוש או ארבע שנים, קיבלתי מכתב מקטרינה קניסון, שערכה את סדרת 'מיטב הסיפורים האמריקניים הקצרים' באותה שנה (היידי פיטלור, שלה מוקדש הספר הזה, החליפה אותה בינתיים). גברת קניסון שאלה אם ארצה לערוך את מהדורת 2006. לא הייתי צריך לישון על זה, או אפילו לחשוב על זה במהלך טיול של אחר־הצהריים. אמרתי "כן!" מייד.

היו לכך כל מיני סיבות, חלקן אפילו אמנותיות, אבל אהיה שקרן ארור אם לא אודה שהיה כאן גם אינטרס שלי. חשבתי שאם אקרא מספיק סיפורים קצרים, אשקיע את עצמי במיטב שכתבי־העת הספרותיים של אמריקה יכולים להציע, אולי אצליח למצוא שוב משהו מהקלות ההיא שחמקה ממני. לא מפני שהייתי זקוק להמחאות ההן - צנועות, אבל מועילות מאוד כשאתה רק בתחילת הדרך - כדי לקנות אגזוז חדש למכונית משומשת או מתנת יום־הולדת לאשתי - אלא מפני שלא חשבתי שאובדן היכולת לכתוב סיפורים קצרים הוא תמורה הוגנת לארנק עמוס בכרטיסי אשראי.

קראתי מאות סיפורים קצרים בשנה שבה שימשתי כעורך שותף, אבל לא אעסוק בזה כאן. אם זה מעניין אתכם, קנו את הספר וקראו את ההקדמה (ובאותה הזדמנות תפנקו את עצמכם בעשרים סיפורים קצרים נהדרים, וזה בהחלט שווה משהו). הדבר החשוב בנוגע לסיפורים שמופיעים בהמשך הוא שמצאתי שוב את ההתרגשות, והתחלתי לכתוב שוב סיפורים כמו פעם. קיוויתי שזה מה שיקרה, אבל לא העזתי להאמין בכך. הראשון מאותם סיפורים "חדשים" היה "וילה", שהוא גם הסיפור הראשון בספר הזה.

האם הסיפורים האלה שווים משהו? אני מקווה שכן. האם הם יעזרו לכם להעביר טיסה משעממת

(אם אתם קוראים), או נסיעה ארוכה במכונית (אם אתם מקשיבים לתקליטור באנגלית)? אני באמת מקווה שכן, כי כשזה קורה, זה סוג של קסם.

אהבתי לכתוב אותם, את זה אני יודע. ואני מקווה שאתם תאהבו לקרוא אותם; גם את זה אני יודע. אני מקווה שהם יסחפו אתכם. וכל עוד אני זוכר איך עושים את זה, אני אמשיך לעשות את זה.

אוה, ועוד משהו. אני יודע שישנם קוראים שאוהבים לשמוע איך או למה סיפורים מסוימים נכתבו. אם אתם כלולים בהם, תמצאו את ההערות שלי בסוף הספר. אבל אם תציצו בהערות לפני שתקראו את הסיפורים עצמם, תתביישו לכם...

ועכשיו תרשו לי להפסיק להסתובב לכם בין הרגליים.

אבל לפני שאני הולך, אני רוצה להודות לכם שבאתם. האם הייתי עושה את זה גם אם לא הייתם באים? כן, בהחלט. כי זה גורם לי אושר, כשהמילים מתחברות יחד והתמונה מופיעה, והאנשים הדמיוניים עושים דברים שגורמים לי הנאה. אבל זה הרבה יותר טוב כשגם אתם בסביבה, קוראים מתמידים.

תמיד הרבה יותר טוב איתכם.

סרסוטה, פלורידה

25 בפברואר 2008

מתוך" מיד לאחר השקיעה", סטיבן קינג, הוצאת מודן, תרגום: בועז וייס, 356 עמ'