היפה והחנונית

היא אמיתית?" - זו המחשבה הראשונה שעוברת בראש כאשר נועה וולמן, 22, פותחת את הפה. הקול הדק של הבלונדה הקופצנית, הזכורה בעיקר כבלונדינית המטומטמת מ"דבר עם הסוכן שלי" של אסי עזר, מצליח בדקות הראשונות לבלבל אפילו את הרציני באדם.

אם זה היה תלוי בי, הייתי מצרף לגיליון הזה של "פנאי פלוס", קובץ MP3 של הראיון או סתם של נועה מקריאה מתכון לפשטידת תרד. אולי יותר פשוט שתתפסו אותה ב"תיכון השיר שלנו", שם היא מגלמת את ספיר הביצ'ית והמניפולטיבית ותבינו במה מדובר.

"לפני כמה זמן הייתי בקולנוע", היא מצייצת, "עמדתי בתור ומישהו שעומד מאחוריי אומר לי, 'נועה?', הסתובבתי ושאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא הסתכל עליי בשיא הרצינות ואז התפקע מצחוק, אומר לי, 'שיואו, איך זיהיתי אותך לפי הקול'".

וזה הפתיע אותך?

"אנשים נגנבים מהקול שלי, התגובה היא תמיד, 'די, זה הקול שלך?', תגיד, הוא עד כדי כך מוזר?".

כן.

"טוב, תשמע, זה הקול שלי, אני לא צריכה לשמוע את זה כמו כולם, אז אין לי בעיה עם זה, זה מצחיק שאנשים שלא מסננים את מה שיש להם להגיד".

הזורמת החדשה

נראה כאילו וולמן הצליחה להגדיר מחדש את המונח "זורמת". מי שעושה רושם של צפונית מדופלמת, מצליחה להפתיע כל רגע מחדש בנושאי השיחה שהיא יוזמת. "מה היית עושה אם היית יכול להיות רואה ובלתי נראה?", היא שואלת אותי בסיום הראיון וזורמת איתי לתחרות אוף דה רקורד מהנה שבה כל אחד מנסה להשיג תשובה יותר מטורפת מזו שקדמה אותה.

ילדה טובה וזורמת (צילומים: דביר כחלון ואוהד רומנו)

"ומה יקרה אם פתאום ייגמר לך הקסם וכולם יראו אותך?", היא מתקילה ורוצחת לגמרי את החלום שלי לפזז על השולחן של הזקנה שלידנו בעירום מלא. "אני הייתי שודדת בנק".

בעירום?

"נראה לך? אני ילדה טובה".

ילדה טובה ששודדת בנקים.

"וואי, אתה בכלל לא מבין איזו חננה אני, לא יוצאת בכלל, אחרי 23:00 אני צריכה לישון, קשה לי לתפקד. הייתי עכשיו שלושה ימים בצפון עם בן הזוג שלי וכמה חברים וגם שם, אחרי 24:00 אני כבר לא בקליטה, לא מצליחה לתפקד, אני רגילה לעבוד מ־5:00 עד 22:00 ולישון".

אז את לא מהבלונדיניות קרחנה שחוגגות כל הלילה במסיבות.

"זהו, שאני לא נהנית לשבת בפאב. אף פעם לא הבנתי מה כיף בזה. אתה יושב בצפיפות ומעשנים עליך, זה לא נראה לי חווייתי. אם יש חתונה למשל, אבוא ואפילו ארקוד קצת".

אפילו! שיואו.

"כן, חתונה אני יכולה לסחוב כי לא הולכת לכל כך הרבה חתונות וזה מאורע יוצא דופן בשבילי, גם בל"ג בעומר אני פרועה, חיה על הקצה ומחזיקה מעמד עד 1:30. אבל לא יודעת, גם ברגיל אני לא נהנית ממסיבות ולא מבינה למה אנשים נהנים לעשות את זה, לא מתחברת לזה בשום רובד. מעדיפה לשבת בבית, לצפות בטלוויזיה או לקרוא ספר מאשר לצאת".

דורקית. "כן, קצת חננה, אבל אל תגלה", היא מצחקקת.

גברים מתחילים איתך?

"ברמה הכללית גברים מגיבים אליי יותר טוב, אבל ברצינות, זה מפתיע אותך?", היא מחליפה את הטון למואי מתפנק ומוסיפה חיוך מבויש.

לא ממש.

"זה קצת מוזר, כי פעם כשאנשים היו מתחילים איתי ברחוב וצועקים לי, 'היי את', הייתי מתעלמת וממשיכה ללכת, אבל היום כשאנשים צועקים לי, 'נועה', אני חושבת שאני מכירה אותם, אז אני עוצרת ובהתחלה תמיד נראה לי שזה בנאדם שאני מכירה ורק שכחתי מאיפה, אז אני מנסה לזרום עם השיחה, עד שהוא אומר לי, 'את מה זה טובה בתוכנית', ורק אז אני קולטת שאנחנו לא מכירים, אז אני מחייכת, אומרת שאני קצת ממהרת והולכת. אבל אני חושבת שאנשים שעוצרים אותך ברחוב כדי להתחיל איתך הם אנשים בוטים במיוחד".

אז איך את מכירה גברים?

"אני לא צריכה, יש לי חבר כבר שבע שנים".

תני לי לנחש, הוא לא התחיל איתך ברחוב.

"לא, במכולת".

טוב. תני פרטים.

"אבא שלי עבר לגור בסביון, וחברה שלי באה לישון אצלי במשך שבוע שלם. יום אחד הלכנו ביחד למכולת, והוא היה שם, אז התחלתי איתו".

לא.

"כן, הוא היה בן 17, ידעתי איך קוראים לו, אז אמרתי, 'היי, אתה תום, אני נועה'".

מקורית.

"הכי. נתתי לו את הטלפון שלי ואמרתי לו בוא נעשה משהו בערב, הוא אמר שבכיף, ואז ב-20:30 הוא עדיין לא התקשר אליי, אז התקשרתי אליו בעצמי ואמרתי לו, 'תגיד, אתה מפגר? לא הבנת שאנחנו עושים היום משהו? כאילו מה נסגר איתך?', וככה התחלנו לצאת".

מעודנת, אה?

"כי הוא לא התקשר והיה כבר 20:30! מה הוא חשב? שאצא איתו ב־23:00? אני צריכה לישון!".

בעסק מגיל שנה

וולמן היא אומנם בת למשפחה אמידה מרמת השרון, בתם של אמנית, דפנה, ורופא נשים מפורסם, יגאל, ואחות למיכל , 20, ורועי, 12, אבל יצאה לעבוד כבר בגיל שנה, כאשר התבקשה לקמפיין את צעצועי כתר ("הצטלמתי עד גיל 12, ואז הפסקתי כי אצלנו בבית עושים תיכון ועד שלא סיימתי לא יכולתי לעבוד").

פנטזיית קיץ בלונדינית 

לאחר שסיימה את בית הספר החליטה וולמן להתניע את קריירת הדוגמנות שלה וזכתה לככב בכמה וכמה קמפיינים, המדובר שבהם היה של רשת פוקס, אותו צילמה במקסיקו לצידם של יעל בר-זוהר ויהודה לוי.

איך היה?

"היה כיף וקשה, כי זה היה מ־5:00 בבוקר עד 22:00. הייתי רק בת 17, בוא נגיד שהשבועיים האלה במקסיקו ממש היו קפיצה למים העמוקים".

איך היו הפרטנרים?

"יהודה ויעל היו מאוד נחמדים, לעבוד עם יעל זה ממש ללמוד מהבסט".

יצאתם לבלות?

"נראה לך שיצאנו לבלות? עבדנו כל היום! ב-22:00 אתה חוזר למלון וכולך עייף. היה יום אחד שנתנו לנו חופש של חצי יום, אז עשינו טיול שווקים וראינו אתרים, אבל אתה חייב לזכור שכשאתה עובד בדוגמנות אתה לא נראה במיטבך אם יצאת לבלות בלילה".

בגיל 17, לקראת גיוסה לצה"ל, נתקלה וולמן בהוכחה לשבריריותם של החיים, כשכמעט נהרגה באחר צהריים שגרתי. זה קרה כשוולמן, בן זוגה הצעיר ועוד חבר נסעו לטקס השבעה צבאי שנערך בדרום הארץ.

"השעה היתה 17:00 ואני ישבתי מאחור", היא מספרת בשקט על מה שהפך בדיעבד להיות היום הקשה בחייה, "אני לא זוכרת יותר מדי", היא מנסה לשמור על קור רוח וממשיכה, "הכביש היה צר עם קו הפרדה לבן בין הנתיבים. משום מקום הגיע פתאום טנדר והתנגש בנו חזיתית. זו היתה חוויה נוראית, לא יכולנו לברוח, אני איבדתי הכרה לשש שעות אז אני לא זוכרת כלום, עד היום אני סובלת מסיבוכים מזה, לא יכולתי להזיז את הפנים בצד ימין, יכולתי לחייך רק בחצי פנים".

לאחר שתיקה של כמה שניות היא נושמת עמוק וממשיכה, "כל מה שאני מספרת לך זה מעדות

שמיעה, אני רק זוכרת שהתעוררתי בחדר קטן בסורוקה וניסיתי להזיז את האצבעות ברגליים, כי ככה זה בסרטים, תמיד כשאתה מתעורר ואתה לא יודע מה קרה לך אתה מנסה להזיז את האצבעות ברגליים".

הן זזו?

"האצבעות לא זזו וזה היה נורא, אבל עכשיו אני בסדר - אתה רוצה לראות? הן זזות!", היא עוטה על עצמה חיוך מסנוור ומוסיפה, "מזל שנסענו במגאן, הצרפתים עושים מכוניות חזקות, לא טובות בענייני חשמל כל כך, אבל חזקות".

את הראיון המלא עם וולמן ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס