הומור בחלום שחור

"אצבע אלוהים", סרטו החדש של הבמאי-תסריטאי הוותיק יגאל בורשטיין (“אושר ללא גבול"), עלה וירד מהמסכים כאן כמעט מבלי שהרגשתם, וחבל. שכן מדובר בקומדיה חיננית ואקסצנטרית, שבזוקים עליה פתיתי חוכמה, וגם כאשר לא ברור לאן היא הולכת – עדיין היא מספקת מידה נאותה של הנאה.

עוף מוזר, בורשטיין. אינטלקטואל ומחברם של ספרי הגות באמנות הקולנוע, שנמשך בסרטיו אל הקולנוע העממי; אסתטיקן, איש תרבות ומרצה נערץ, שעל עבודותיו שורה רוח שטות; מי שביצירתו משלב בין ברוך שפינוזה ושיכון רועש בחולון, בין קפקא ובת ים, ובין הרמב"ם והים התיכון.

זהו סיפורם של צמד סוחרי "אלטע זאכן" (משה איבגי ואלון אבוטבול) שנודדים בעיר על תלת אופנוע שמעליו מתנוסס דגל ישראל מלוכלך ומהוה, ואוספים גרוטאות מכל הבא ליד. אחד מהם, ששמו הוא שבתאי, נוהג לשקוע בחלומות על אישה-גדולה-מהחיים, שבמציאות אינה אלא יצרנית קוסמטיקה מצליחה (דורית בר אור), פנינה רוזנבלום סטייל.

איבגי ואבוטבול. צמד קומי מוצלח (צילום: אסנת קרסנסקי)

זהו סיפור על חלומות ומה שקורה כשהם מתגשמים. העובדה שאיבגי משחק דמות הקרויה הרצל, כמו גם הדגל המטונף שאותו הוא ושותפו מקפידים לכבס, לכאורה תובעים מהצופה לראות בסיפור אלגוריה על החזון הציוני. גם התנועה כאן בין פנטזיה למציאות כמו מבקשת לומר משהו על החלום ומימושו.

אבל לא איש כבורשטיין ייפול בפח יקוש זה. “אצבע אלוהים" שלו עוסק בישראליות, וליתר דיוק בעממיות הישראלית. הוא תוהה לגבי מקומה היום, בעידן של עודפי ריאליטי ומרדף אחר סלבז בפרוטה. והוא מזהה אותה, נוכחת כן או לא, בעולמם ההזוי של הרצל ושבתאי שנודדים בתוך מציאות של הערצת הלא-כלום.

כל זה אמנם לא הופך את "אצבע אלוהים" (שמוצג בימים אלה בפסטיבל שנחאי) ליותר מאשר קומדיה קטנה, חנוך לוינ'ית משהו. וכן, חלק בלתי מבוטל מחינו של הסרט נעוץ בציוותם של איבגי ואבוטבול, לראשונה יחד, שמתגלים כצמד קומי מוצלח שרק גורם לך לרצות לפגוש בו שוב, ובעיקר להתפלא איך לא חשבו על זה קודם.

תוספות: מאחורי הקלעים, סצנות שהוצאו בעריכה, קליפ שיר הנושא, טריילר, אלבום תמונות.

שחור על גבי לבן

"שחור", סרטה האוטוביוגרפי של חנה אזולאי הספרי מ-1994 בבימויו של שמואל הספרי, הוא נקודת ציון בתולדות הקולנוע הישראלי. הוא מתאר את קורותיה של משפחה מרוקאית בעיירת פיתוח בשנות ה-70, תוך שהוא משלב מבט שאינו מציצני-אנתרופולוגי עם מידה ראויה ואמיצה של ביקורת עצמית.

הגיבורה היא מגישה של תוכנית שיח טלוויזיונית, הצברית היחידה במשפחתה שהיגרה ממרוקו. כבר בנעוריה היא התנתקה משורשיה, התחנכה בפנימיה, שינתה את שמה ונטמעה בהצלחה בממסד האשכנזי. עתה, עם מות אבי המשפחה, נתבעת רחל-חלי לעשות את המסע חזרה הביתה, בחברת בתה הפגועה ואחותה המפגרת (רונית אלקבץ), אל זהותה ומקורותיה.

"שחור". בימוי תיאטרלי

ה"שחור" שאליו מכוון שם הסרט הוא המונח המרוקאי לכישוף וקסם שחור. אך הוא מייצג גם כוח נשי-מזרחי ואת האלטרנטיבה שהוא מהווה להגמוניה הציונית-אשכנזית; ומה שמקורי ב"שחור" זו התעקשותו שלא להציג את האשכנזיות כטוב שבעולמות האפשריים, כפי שעשו סרטי הבורקס למשל. אדרבא, הגיבורה המצליחנית שלו, שעטתה על עצמה זהות ישראלית מלאכותית, חיה חיים לא מאושרים למעשה. הצבעים הקרים והמתכתיים שמאפיינים את עולמה בהווה הם ביטוי למצבו הקיומי של בן המהגרים שהתנתק מעברו.

"שחור" קטף שישה פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, בהם עבור הסרט והבימוי המצטיינים. כוחו הוא באופן שבו מועלות בו שאלות של זהות, זהותו של בן הדור השני להגירה, באמצעות אופני ייצוג חדשים ובלתי שגרתיים בנוף הקולנוע המקומי.

הסרט משלב דיון מרתק וחלוצי ברב תרבותיות של חברת המהגרים הישראלית עם אסתטיקה שמקורותיה בריאליזם המאגי הספרותי, מבית מדרשו של גבריאל גרסיה מרקס – והתוצאה סוחפת.

חבל, על כן, שהבימוי לוקה בתיאטרליות יתרה (האם נצפה אי פעם, בקולנוע הישראלי ובכלל, אולפן טלוויזיה חשוך כמו זה שכאן?), ומשחקה של אזולאי הספרי מכביד מעט במלאכותיותו. גילה אלמגור, לעומת זאת, בתפקיד אם המשפחה – מרשימה.

תוספות: ערוץ קריינות מאת היוצרים והצוות, גלריית תמונות.