הורים, התאגדו לקיצור החופש הגדול

ההכנות למגננה כבר בעיצומן. כרגיל וכמו כולם, איחרתי את המועד למתקפת נגד. האם מישהו עוד מאמין שניתן לעשות משהו בעניין המכה הגדולה, הארוכה, היקרה והמעצבנת הזו? האם יש הורה שלא מייחל לקיצורה מצד אחד, ומאמין ביכולתו לעשות משהו מצד שני?

הנה מגיע שוב חופש גדול, גדול, גדול. כה גדול שאי אפשר לראות את האור בקצהו השני, כה ארוך שהורים מן המעמד הבינוני ומטה נאנקים עם בואו תחת העול הכלכלי המיותר שהוא מייצר. האמת היא שהוא גם מפחיד קצת. מפחיד כמו השאלה "אמא, אבא, אז מה עושים היום‭"?‬ בציפייה לבידור אינסטנט, עם הפעלות, מגלשות מים, ליצנים וקוסמים גם אחרי תום הקייטנה: אבל בעיקר יסלחו לי הקטנים על שאני משביתה את שמחתם, האורך כאן ממש מיותר.

בכל שנה אני מתקשה לחשב את מספר הימים שהם ימי לימודים של ממש. תורידו שבתות וחגים, שביתות וימי כיף, המורה חולה, יש סופה פתאומית, חגי ישראל וחול המועד וערבי החגים שמערכת החינוך אדוקה במצוות קיומם כאילו לבשה רק שטריימל. בסוף מתקבלים פחות מ‭180-‬ ימי לימוד נטו. אף אחד עוד לא טען בפרהסיה שאולי גם בגלל זה הישגי הילדים צונחים למה שמקובל בשולי העולם השלישי. אז אני אטען, ונטל ההוכחה הפעם הוא על מי שחושב אחרת. כשלא לומדים בכלל לא משפרים שום הישג, נכון?

כל שנה אני רואה הורים חרוכי שמש וטרוטי עיניים במשרדים עמלניים, גוררים אחריהם זאטוט או שניים שלא היה להם סידור ואפילו לא מתחילים לחשוב על סידור לעצמם ולעבודה, יען כי אמש בילו יום אתגרי וסוער בפארק מים עם 2500 משפחות במצב דומה: כך נראה אוגוסט של ההורים של מקומות העבודה. מי שחושב שזה תורם למשק איכשהו שיקום ויסביר כיצד.

אבל גם הפעם נשרוד את יולי. קל יותר בהתחלה, היצע הקייטנות מרהיב, לא הספיקו לזהם את כל הכנרת והתמונות של הקלאב בטורקיה נורא מפתות באינטרנט. בתחילת אוגוסט כל זה יתחלף באמירה "משעמם לי‭,"‬ שתגרור אחריה גירוד בתחתית החבית של היצירתיות לעוד שעתיים, עוד חצי יום, לפני שהדור הבא יתיישב לצרוך כמויות מטורפות של טלוויזיה וחטיפים בעודו מכחיש בתוקף את געגועיו לבית הספר. הם ייפצעו יותר מתאונות ביתיות ומאסונות אופניים, הם יחרבו את השעון הביולוגי שלהם במועדי שינה בלתי סבירים והם יקדחו להורים שלהם חורים קטנים במוח מדי יום ביומו כי ככה התרגלו לעשות. לצערי, ככה התרגלו גם ההורים.

ועם זאת, אני עדיין חולמת על התארגנות הורים ממש גדולה, ענקית אפילו, שתתחיל מיד עם פתיחת שנת הלימודים הבאה כדי לקדם את פני הרעה ותאמר: מספיק. נמאס. קדימה, תקצרו את זה בחודש, וההורים כבר ימצאו את החכם שיסביר שהתועלת הכללית יחסית לעלות גבוהה ביותר. הלא את משכורות המורים משלמים ממילא. אם נדרוש שיעבדו באוגוסט, איך יתגוננו? בטענה שאסור להם לעבוד תמורת משכורת? אז נכון שצריך להפעיל לוגיסטיקה בבית הספר וכל מה שכרוך בה, אבל ודאי מצויים הורים חכמים ממני שיכולים לחשב עד כמה כולם ירוויחו מהסדר של קיצור החופש בחודש. ראשונים ברשימה, למרות מחאותיהם הנמרצות - הילדים.

הם זקוקים לפגרה שלהם אבל הם כבר מקבלים אותה במשך כל השנה, וכל מורה יספר לכם שאחרי פסח הם כבר יורדים מהפסים. נוסיף לכך את שוברי השגרה המכובדים בחגי תשרי, חנוכה ופסח ונראה שיש פגרות למכביר. בשום ספר הוראות לגידול ילדים או טקסט הדן ברווחתם הנפשית, לא תמצאו המלצה של חודשיים לחופש דווקא, גם לא תמצאו שחודשיים תורמים לרווחת הילד יותר מחודש.

אז איפה תהיו באוגוסט? עסוקים בסימון טבלת ייאוש פרטית? עייפים מכדי לחשוב על היום הבא, שלא לומר השנה הבאה? המצב הזה מבטיח שהחופש הגדול בשנה הבאה גם הוא בן חודשיים, עד שמישהו יחזור מהם עם שאריות כוח ועזוז ויאסוף סביבו מספר גדול של הורים מתוסכלים או זועמים שיחוללו מהפכה להשיב את הילדים לחודש מבורך בבית הספר. זה כשיהיה לאנשים כוח לחלום על שיפור בחייהם - אבל ברגע שמגיע החופש הגדול, תמיד, תמיד נגמר הכוח.