שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רמת השרונאס
    מצד אחד הוא לקח ממש עכשיו את היורוליג בפעם הרביעית. מצד שני, הוא חזר מהאן.בי.איי עם הזנב בין הרגליים. זמן לא רע לשאול איזה שאראס תזכור ההיסטוריה: את הווינר מאירופה או את הלוזר מאמריקה

    1996, אליפות אירופה לנבחרות צעירות באיסטנבול. שרונאס יאסיקביצ'וס, שחקן צעיר עם גינונים שרכש בשנים שלמד ושיחק באמריקה, הוא כוכב הנבחרת הליטאית שזוכה באליפות בקלות. מדובר בימים שלעיתונים היומיים עוד היה כסף לשלוח כתבים לאליפויות דרג שני, וככה מצאתי את עצמי יושב מוקסם ביציע יום אחר יום, והופך לאוהד נבחרת ליטא.

     

    השחקן הנפלא עם השם שובר השיניים השאיר אותי בפה פעור. הוא מסר כדורים כמו מג'יק ג'ונסון, היה מאוהב בטריק של עין עקומה, שרף רשתות מטווחים ארוכים, כיוון את השחקנים שלצידו כמו שוטר תנועה, חילק הוראות בקולי קולות תוך כדי משחק וגם בפסקי זמן; בעל בית כמו שבעל בית צריך להיות. הוא נראה בטוח בעצמו אבל קצת מהמר, פרוע ופראי. הוא השליט את הסגנון המהיר וההתקפי בכל מחיר, והתאכזב מבני התמותה שלא יכלו לחזות מהלך אחד קדימה כמותו.

     

    עוצמת הדריכות שעורר בי הבחור הזה היתה לגמרי לא צפויה מבחינתי, וביני לבין עצמי הודיתי שאני מאוהב. לפני אחד המשחקים ניגשתי אליו כשהוא כבר התחמם על הפרקט, ושאלתי אם אפשר לקבוע איתו ראיון קצר בהמשך הערב. "זה תלוי בחבורת הדבילים הזאת", הוא השיב והצביע לעבר אנשי הנהלת נבחרת ליטא שישבו על ספסל בקצה הרחוק של האולם. "הם לא נותנים לנו לדבר עם התקשורת".

    "אבל למה?", תבעתי את עלבון התקשורת הבינלאומית כולה ועלבוני הפרטי. "לא יודע", הוא משך בכתפיו. "אולי כי הם דבילים?".


    "לא מאמין שאני וציון ברוך יצאנו עם אותה בחורה"

     

    אוהבים אותך הרבה

    2009, פיינל פור היורוליג בברלין. יאסיקביצ'וס, כבר מזמן שאראס, הוא הכוכב האמיתי של פנתינייקוס ומוביל אותה לזכייה

    בתואר. בדרך הוא הופך לכדורסלן היחיד אי פעם שזכה בגביע אירופה עם שלוש קבוצות שונות: ברצלונה, מכבי תל אביב (פעמיים, אני בטח לא צריך להזכיר לכם) ופנתינייקוס. לא עוד שחקן חמישייה מובהק, לא עוד הכי דומיננטי בקבוצה, פחות פרוע ויותר מחושב, אבל כל רגע שלו על המגרש הוא עדיין קסם שלא פג ואפילו לא צבר אבק. מאוד רציתי לקבוע איתו ראיון נינוח אחרי המשחק, כמובן בהנחה שחבורת הדבילים של פנתינייקוס תאשר לו את העניין. אבל מה לעשות שהזמנים השתנו, והעיתונים כבר לא שולחים כתבים אפילו לאירועי כדורסל חשובים באמת. הראיון, בדיוק כמו ב־1996, נשאר על תקן רעיון.

     

    שאראס הוא אולי השחקן היחיד באירופה שמבין לא רק איך צריך לשחק כדורסל, אלא גם איך הכדורסל צריך להיראות כשמשחקים אותו. הוא אולי היחיד שיכול לכוון את המשחק לצרכיו בלי לפגוע בסיכויי הניצחון של הקבוצה שלו, אלא להפך. חלק מהעניין קשור לאותן איכויות מסירה יוצאות דופן, חלק לקליעה המשובחת, חלק גדול להיותו האלוף הבלתי מעורער של הפיק'נ'רול - והחלק הכי גדול לאינסטינקטים שאין כמותם בכדורסל האירופי. האיש הוא חיית אירועים גדולים, קילר שמזהה לאן נושבת הרוח לפני כולם. ואם היא לא נעה מספיק מהר לטעמו, הוא עושה לה פו וקובע לאן תלך.

     

    השאלה היא אם התכונות האלה מספיקות כדי להזכיר אותו בנשימה אחת עם גדולי הכדורסל האירופי בכל הזמנים. איך נזכור בעתיד, אחרי פרישתו המתקרבת, את האיש שזכה בארבע אליפויות אירופה בשבע שנים? לזה עוד נגיע. ועד שנגיע, שאראס בהחלט מחשיב את עצמו כאחד שדעתו חשובה לא פחות משל המאמן וראוי שתישמע.

     

    בפסקי הזמן שמנהל ז'ליקו אוברדוביץ', המאמן המצליח ביותר ביבשת, השחקנים מתפקדים כמומיות. אבל לא שאראס: גם כאן, תחת מרותו של המאמן הכי קולני ותיאטרלי, הוא לוקח חירויות שאף אחד אחר לא מעז לנכס לעצמו. הוא קוטע את אוברדוביץ', מחלק הוראות כאילו היה עוזר המאמן או אפילו המאמן עצמו. 13 שנים אחרי הזכייה באליפות ההיא באיסטנבול, קבוצה שיש לה שאראס בסגל היא עדיין קבוצה עם שני מאמנים. פלא שהוא לא מפסיק לנצח?


    "המנצח בין השניים, אחת שתיים שלוש!"

     

    על סקאלת השנים שבין איסטנבול לברלין, שאראס הגיע גם למדינת מכבי תל אביב כדי להפוך לאחד מאלילי הכדורסל הכי גדולים שהיו כאן. זכיות רצופות בגביע אירופה ב־2004 וב־2005 ובכל התארים המקומיים - לא עניין של מה בכך בשנים האחרונות - הפכו אותו לחלק שווה זכויות, ואף יותר מזה, בשושלת של גרשון־בלאט־פארקר־וויצ'יץ'־באסטון. שאראס הוא אגדה בעיני האוהדים בתל אביב הרבה יותר מאשר האוהדים בברצלונה או באתונה. גם שם נרשמו הצלחות היסטריות בתקופתו, גם שם הוא שיחק את הכדורסל הייחודי שלו, גם שם הוא הריח דם והסתער והצליח, גם שם לא היה אפשר לעצור את הקילינג אינסטינקט הכי טוב ביבשת. אבל שם רק כיבדו והעריכו אותו. כאן השתחוו בפניו והתייחסו אליו כחצי אל לפחות. והנה למה.

     

    בספרד וביוון, שתי מדינות עם מסורת כדורסל גאה במיוחד - כזאת שלא מתבססת על שחקנים זרים, או זקוקה למתאזרחים אמריקאים כדי להצליח באליפויות בינלאומיות - הגיבורים הם מקומיים. תמיד היו, וכנראה שתמיד יהיו. מעבר לנטייה האנושית להאליל גיבורי ספורט בכל מקום, במכבי תל אביב פשוט לא היה גיבור מקומי כזה. עם מלוא הכבוד לטל בורשטיין, הצלע החמישית של הקבוצה הכל כך מוכשרת ההיא - או לנדב הנפלד לפניו, או לכל אחד אחר מאז עודד קטש - תכונות האופי הייצוגיות־אישיות שלהם לא הספיקו לאוהדים. הם לא החצינו רגשות, לא קיימו דיאלוג עם האוהדים. וחוץ מזה, בואו נהיה כנים: כמה כבר אפשר להעריץ שחקנים שמעדיפים הגנה על פני התקפה, או מתמחים באותם "דברים שלא רואים בסטטיסטיקה"?

     


     

    משבצת האיידול המקומי, אם כך, היתה פנויה לחלוטין והמתינה לכיבוש. בברצלונה שיחק שאראס לצד חואן קרלוס נבארו - שמבחינת הקטאלונים, אף אחד כולל האל הטוב בעצמו לא יכול להיות יותר גיבור ספורט ממנו. מה גם שיאסיקביצ'וס עוד לא היה אז שם מספיק גדול, בטח בהשוואה לדיאן בודירוגה ששיחק איתו. היום, באתונה, הוא מדורג במצעד החשיבות של האוהדים אחרי דיאמנטידיס וספאנוליס המקומיים. אבל בתל אביב? או, זה סיפור אחר לגמרי. פה היתה פרצה שזעקה לגנב, והשתחלות דרכה היתה הדבר הקל ביותר לעשות.

     

    מאז קיץ 1999 (שבו עזב קטש, אחרון גיבורי התהילה הישראלים) ועד להצטרפותו של שאראס כעבור ארבע שנים, האדמה עמדה פורייה ומוכנה. מישהו היה צריך רק לשתול את עצמו ולפרוח בחסות האוהדים. כשנחת מר עין עקומה בתל אביב לא היה ספק לאן הולך ליבו של הקהל, וגם שם משפחה ארוך ומעיק במיוחד לא הצליח להפריע לו. זאת היתה אהבה קולקטיבית שלא ידעה גבול. האמת? אפילו לא גבול של טעם טוב.

     

    שאינו יודע לשמור

    שנים אחרי שעזב את תל אביב ואפילו אחרי שהתגרש מלינור אברג'יל - כביכול התירוץ הישראלי להמשיך לפשפש לו בציציות - עדיין לא מניחים כאן לשאראס. גמר גביע אירופה האחרון הוכיח את זה שוב: "שאראס שלנו", "שאראס הישראלי", "שאראס המכביסט שיש לו כאן הרבה חברים", שאראס בכל מקום בתקשורת. קדחת הפרובינציאליות פשטה כאן כבר מזמן, עם כל בישול שער של מוטי איווניר ודומיו בקבוצה ההולנדית/ בלגית/ צרפתית בינונית שלהם, אבל מעולם לא עקבה העיתונות הישראלית באופן מדוקדק כל כך אחרי ספורטאי זר שעשה את שלו והלך. מה שאומר שני דברים: האחד, שנישת האליל המקומי עדיין לא אוישה מאז עזיבתו של שאראס, ובצר לנו אנחנו פוזלים החוצה; השני הוא שעיתונות הספורט בישראל עדיין לא התבגרה, ואין טעם לפתח ציפיות.

     

    הנה, למשל, שתי האגדות שעדיין נקשרות בשמו: שאראס לא אוהב לעבוד קשה ביומיום, והוא לא יודע לשמור. בואו נפרק לרגע את המשפט הזה, ואולי אפילו נסתור אותו. קודם כל, יש שחקנים מעטים שמזוהים כשחקני התקפה דוגמת שאראס ונחשבים לתומכי עבודה סיזיפית. שחקן כזה לעולם ייתפס כמי שמתעניין רק בלמסור אסיסטים, לקלוע נקודות וכמובן לנצח - עדיף מסל שלו עם הבאזר - ואימונים זה לא בשבילו. ככה זה גאונות: באופן אירוני היא מתחברת לקלות ולפשטות, כי אי אפשר ללמד אותה. לכן קל להבין איך דבקה בשאראס התדמית הזאת.


    "שיט, הג'ל הזה דבק"

     

    הכל טוב ויפה, אבל כששאלו אותו פעם מי המאמן שהכי השפיע על הקריירה שלו, התשובה של שאראס היתה "זמאגו סגאדין". למי שלא מכיר, המאמן הזה תיזז את שאראס באולימפיה לובליאנה לפני שהאחרון הגיע לברצלונה ופרץ קדימה. הוא נחשב לאחד המאמנים הקשוחים באירופה, ולמי שקורע את התחת לשחקנים באופן מיוחד; אפילו אריאל מקדונלד, לא בדיוק רכיכה, סיפר פעם שלשחק תחתיו זה טירונות. עכשיו, אם בסופו של דבר אתה מעריך יותר מכולם את מי שקרע לך את הצורה יותר מכולם, אתה לא יכול להיות מוגדר כמפונק. אפילו אם במהותך, נניח, אתה באמת כזה.

     

    ומה לגבי "לא יודע לשמור"? ובכן, מי שראה את שאראס שומר על טרייג'ן לנגדון מצסק"א מוסקבה בגמר האירופי יודע ששמירה היא לפני הכל בראש ובלב. שאראס רץ אחרי לנגדון בטירוף כאילו אין מחר, וגמר את המשחק עם לשון בחוץ. ברור שמי שלא נולד אתלטי וזריז, ולא סיגל לעצמו משהו מהתכונות הקשות לרכישה האלה עם השנים, יתקשה בהגנה. אבל אולי הגיע הזמן להבין שאין שחקנים שלא יודעים לשמור אלא רק כאלה שלא רוצים לשמור - או שהמאמנים שלהם לא יודעים להפיק מהם את התכונה הזאת.

     

    היכולת ההגנתית הבינונית ומטה נחשבת לסיבה לחוסר ההצלחה של שאראס להיקלט באן.בי.איי בשנתיים שעשה שם, ובסופו של דבר גם להיפלטותו בחזרה לאירופה. אבל אני חושב אחרת: אני חושב שאתה לא שם לב של ווינר בקבוצה שאין לה יכולות להגשים מטרות גדולות. אינדיאנה וגולדן סטייט, הקבוצות ששיחק בהן, הן לא יותר מאשר מכבי פתח תקווה ומ.ס אשדוד של האן.בי.איי, וסליחה על הערבוב הגס בין קודש לחול. מה יש לשאראס לחפש בקבוצות מהסוג הזה?

     

    בתקופה שבה כמעט כל קבוצת אן.בי.איי נחשבת מעסיקה שחקנים לא אמריקאים, כואב הלב שהווינר הגדול הזה לא הצליח ליפול לתוך חבורה ששמה לה למטרה לזכות באליפות ובאמת מסוגלת להשיג אותה. בתנאים האלה היה עדיף לו לוותר על החלום האמריקאי כדי להפוך למולטי־מיליונר באירופה.

     

    שאראס של האן.בי.איי היה שחקן מתוסכל ומיואש לפרקים, לא רק בגלל שלא הצליח ליישם את סגנון המשחק המרהיב שלו, אלא כיוון שהתאכזב מהתפיסה הכללית שהליגה פועלת לפיה: יותר מדי משחקים חסרי חשיבות, יותר מדי מהלכים לא מספיק חשובים, יותר מדי שחקנים שמשחקים לפי תבנית מוכתבת ולא על פי אינסטינקט ורגש. בתוך כל זה, כנראה, הלכו וכבדו הרגליים הלא־זריזות־ממילא שלו.

     

    פנתיאון אנד אוף

    אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. על פניו, עם אינטליגנציה כללית ורגשית כמו שהוא מפגין על המגרש, שאראס יכול להיות יופי של מאמן. בייחוד אם מוסיפים למתכון את הדומיננטיות שלו כשחקן בפסקי זמן לאורך הקריירה, ואת העובדה שהתחנך ושיחק אצל מיטב מאמני אירופה. אלא שהאיש עצמו - שכנראה יודע עד כמה הוא עשוי להיחשב לפעמים לבלתי נסבל, ולא פעם פגע בהערותיו ובנזיפותיו בחברים לקבוצה - כבר אמר בעבר שלא היה רוצה לאמן בכלל, בטח לא שחקנים מסוגו. ואפשר להבין אותו: בסופו של דבר, עם כל המעלות והיתרונות והתענוג שהאיש הזה מביא לצופים, הדבר האחרון שחסר לו בחיים זה להתעסק ביומיום עם חבורת ווינרים חסרי חמלה כמותו.

     

    אם כך, נותר לנו רק דבר אחד על סדר היום: להחליט איפה הוא עומד בסולם הכדורסל האירופי של כל הזמנים. ובכן, למרות חצי הפינה החמה ששמורה לו בליבי, אני לא יכול למנות אותו עם האירופים הגדולים באמת. שחקני הקצפת, הטופ של הטופ, עדיין נמדדים על פי הצלחתם באן.בי.איי. שחקנים כמו ארווידאס סאבוניס, ולאדה דיוואץ', דירק נוביצקי, טוני קוקוץ', פאו גאסול (שהולך כנראה לקריירה מרשימה) ודראז'ן פטרוביץ' (שהחל להפנט את האמריקאים ומת באמצע התהליך), תמיד ייחשבו לגדולים יותר משאראס או מאלכסנדר דג'ורג'ביץ' למשל, שגם הוא אימץ את כוכבית הנכשלתי־באן.בי.איי.

     

    המקום הטבעי של שרונאס יאסיקביצ'וס הוא לצד ניקוס גאליס, אנטונלו ריבה, דיאן בודירוגה וחואן קרלוס נבארו - אח"מי כדורסל שלא מצאו את מקומם בליגה הטובה בעולם, אבל כאלה ששמותיהם מוטבעים לנצח בדברי ימי הכדורסל האירופי. ראשים לשועלים, אם תרצו. זאת הסביבה הטבעית של האיש עם השם הארוך והעין העקומה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רמת השרונאס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים