שמעתי את החברה של השכן נאנחת בקול
שרון, השכנה היחידה שאני מרגישה נעים לבקש ממנה סוכר, הופתעה כשאמרתי לה שכמעט דפקתי על הדלת שלה באמצע הלילה. "נגמרה לי הסוללה של השפן הקטן", הסברתי
יצא ששתיתי המון. בנוסף לכוס שהיתה לי כל הזמן ביד, הרמנו צ'ייסר ועוד צ'ייסר לחיי היומולדת של זאת, ולחיי הדירה החדשה של ההוא, ולחיי הלחיי. "אני חייבת ללכת מכאן", אמרתי באיזשהו שלב של הערב לחברות שהיו איתי במועדון.
כולם סביבי נמרחו זה על זה, האווירה היתה טעונת סקס, והרגשתי שאם אני נשארת שם דקה אחת נוספת, כבר לא אוכל לעמוד בזה. הייתי מוכנה להגן בחירוף נפש על המוסריות שלי, כשהחבר שלי בחו"ל.
איכשהו התאפסתי על עצמי ויצאתי החוצה. הקור החודר של הרחוב השכיח ממני כל חשק מיני, ועד שהגעתי לבניין שלי - הייתי רגועה לגמרי. הכל היה בסדר עד שהתחלתי לעלות במדרגות ושמעתי את החברה החדשה של השכן נאנחת בטירוף. עליתי את המדרגות הנותרות במהירות שיא, פתחתי את הדלת חסרת נשימה ורצתי להוציא מהמגירה את השפן הקטן.
מובן שעם המזל שלי הסוללה היתה חייבת להיגמר באותו רגע, וכשניסיתי להמשיך בעבודת יד, שני החתולים שלי התרגשו מהתזוזות והחלו לקפוץ עלי בהתלהבות. השעה היתה כבר ארבע בבוקר, ועם כל הרצון הטוב, הבנתי שבמלחמה הזאת הפסדתי.
"תשתדלי לא לצעוק כל כך חזק באמצע הלילה"
למחרת בבוקר, כשיצאתי להוריד את הזבל, פגשתי את גילה מוועד הבית, שהזכירה לי שאני מאחרת בתשלום. "ותשתדלי לא לצעוק כל כך חזק באמצע הלילה", אמרה.
"הלוואי שזאת הייתי אני", חייכתי. אפילו אשה מבוגרת כמו גילה לא תפספס כזאת קולניות. היא התנצלה על הטעות בזיהוי, אבל לא היה נראה שהיא באמת מתכוונת. "זה נשמע ממש כמוך", אמרה.
גם שרון, השכנה היחידה שאני מרגישה נעים לבקש ממנה סוכר, הופתעה כשאמרתי לה שכמעט דפקתי על הדלת שלה באמצע הלילה. "נגמרה לי הסוללה", הסברתי. אבל היא חייכה את החיוך הממזרי שלה ושאלה: "אז במקום לבוא אלי, הלכת ליואב?".
"גם את מבלבלת אותי עם החברה של יואב?", התעצבנתי, ושרון רק הבטיחה לא לגלות לחבר שלי.
צנחתי על הספה כשזיהיתי את התחתונים שלי
בדקתי שהשטח פנוי ועליתי במהירות ליואב השכן. "מה חדש?", שאלתי. לא באמת ידעתי איך להתחיל ומה לומר.
"המממ. מאז אתמול לא השתנה הרבה", אמר יואב.
"מה קרה אתמול?" שאלתי בחשש.
"אתמול היית נחמדה יותר", הוא חייך.
"תקשיב, יואב", גמגמתי, "אני לא זוכרת כלום מאתמול".
"מה זאת אומרת?" אמר בפליאה.
"מה שאתה שומע. לא זוכרת כלום. שום דבר".
"אז כדאי שתיכנסי", הוא סגר את הדלת מאחורי והלך לכיוון הסלון. "זה מזכיר לך משהו?", הצביע על חוטיני סגול מזעזע עם פרווה צהובה ומגוחכת.
"אוי לא!", צנחתי על הספה כשזיהיתי את התחתונים שלי.
"אוי כן!", אמר והנהן בראשו.
"אני עדיין לא זוכרת כלום".
"נו באמת, תפסיקי עם המשחקים, אנחנו לא ילדים", הוא התחיל להתקרב אלי.
"אתה לא מאמין לי?", שאלתי.
"מאמין, בטח מאמין", אמר השכן והתחיל ללקק לי את האוזן, "זה מזכיר לך משהו?".
עצמתי עיניים והתרכזתי. "לא".
"וזה?", הוא פתח לי את החזייה ביד אחת כמו מקצוען, "אמרת שאני מקצוען".
"המממ, אני מצטערת לא", אמרתי בעודי מנסה להתרכז.
אחרי שהוא שיחזר את תסריט אמש ואספנו את כל הבגדים מהרצפה, אמרתי לו שאין סיכוי שדבר כזה קרה שלשום. בטוח הייתי זוכרת. אבל הבטחתי שאחזור גם למחרת, מי יודע, אולי אז ייפול האסימון.
האימייל של נעה
