שקית הפתעה מוזיקלית

בשנות ה-90 הרחוקות, כשחוקי המשחק הוכתבו על ידי חברות התקליטים בפטרונות מובנת, יחסית לתקופה, האמן המסוכסך עם הלייבל שלו היה יכול לבחור אחת משתי אופציות: הראשונה כללה בעיקר מאבק משפטי ארוך וחסר סיכוי אל מול המכונה המשומנת שמחזיקה בו כשבוי. השנייה הייתה התפנות מרצון מהשטח, שלרוב תותיר אותו קוריוז משעשע בדברי ימי המוזיקה, לא יותר מקטליזטור לחיוכים נוסטלגיים.

אצל ג'ורג' מייקל זה נגמר בתביעה ארוכה ומתוקשרת שרק הזיקה לו תדמיתית (בניינטיז עוד היה אפשר להזיק תדמיתית לג'ורג' מייקל, לפני שהוא התחיל לעשות את זה לעצמו) ופתרון ה"אני אשנה את השם ואוציא דיסקים ממש מחורבנים עד שיסתיים החוזה" של פרינס יכול להרחיק ולייאש גם את המסורים שבמעריצים. באותה תקופה, ילדים, צרכו מוזיקה שהוציאו חברות תקליטים רשמיות והשאלה החמה בשטח הייתה מי רצח את לורה פאלמר.

אבל עכשיו אלה זמנים אחרים ותום העשור הראשון של שנות האלפיים הוא זירת התגוששות שונה לגמרי בין האמן וחברת התקליטים. לא צריך להיות מעריץ גדול של רדיוהד כדי להבין שהאינטרנט ניתק את הרצועה החוזית בין האמן לתאגיד לו הוא משועבד ועל הדרך הידק וחידד את הקשר בינו לבין המעריץ.

את זה דיינג'ר מאוס הבין כבר ב-2004, עם הסאגה הגדולה והטחונה עד דק שליוותה את צאת יצירתו "האלבום האפור". כזכור, חברת התקליטים EMI החליטה לאסור את הפצת האלבום, שעתיד היה להפוך למוקד הבאזז של אותה שנה. המפיק האמריקאי רק יצא מנצח, והוזמן לנצח על הצלחות כמו הגורילאז, "The Rapture" ובק.

וכאילו לא עבר חצי עשור מאז, העכבר שוב מוצא עצמו במערכה שנייה נגד אותן חליפות בדיוק, והמלחמה בטחנות הרוח מעולם לא נשמעה טוב יותר. את הפרויקט " Dark Night of the Soul", שיתוף הפעולה בין דיינג'ר מאוס למארק לינקוס מספארקלהאוס, סביר להניח שלא תמצאו בחנויות בזמן הקרוב, אם בכלל. על אף הציפייה הדרוכה למרקחתם של שתי אושיות האלקטרו-רוק האלה, סכסוך מעורפל פרטים מנע את הפצתו הרשמית.

התוצאה היא שהשניים העלו את כל האלבום לאתר הרשמי של הפרויקט, כשהמאזינים מתבקשים רק לרכוש את החוברת, הכוללת למעלה ממאה עמודים של תמונות שיצר לא אחר מהבמאי דיוויד לינץ'. חוברת האלבום מכילה דיסק ריק לצריבה, עם הוראות הכנה מרומזות "לעשות בו כטוב בעיניכם". דיינג'ר מאוס וספארקלהורס יצרו "נקמה" מבריקה, כשם הקטע הפותח את האלבום, בהשתתפות הפליימינג ליפס (אותו ניתן לשמוע באתר NPR, המציע את כל שירי האלבום להאזנה)

חיבורים מענגים

כמו שקית הפתעה ביומולדת, "Dark Night" מכיל שיתופי פעולה עם שורת אמנים שיגרמו לילד האינדי המצוי לקפוץ בהתלהבות, או לפחות להרים גבה אגבית: סוזאן וגה, איגי פופ, ג'ייסון ליטל מגראנדדי ופרנק בלאק מהפיקסיז, כולם במארז מנצח אחד. ההפקה האירונית-מינימליסטית העדינה של דיינג'ר מאוס מתכתבת היטב עם שלל הסגנונות שהוא מארח עם ספארקלהורס (שמצליח יפה לא להיעלם בצל שותפו לפרויקט). לפעמים זה מפספס, כמו "Little Girl", קטע לא מתרומם בליווי סולו סנטנה חורק עם ג'וליאן קסבלאנקס, הקול האדיש מהסטורקס, או "Grim Augury" עם ויק צ'סנאט, יציאה מעניינת טקסטואלית אבל מעצבנת לאללה אחרי הלופ השלישי.

אבל למה לדבר על הרע? למעט פספוסים קטנים, מדובר באוסף מענג של חיבורים, מתוכם ראוי להזכיר את "Just War" היפה עם גריף ריס מ"סופר פרי אנימלז" ו-"Pain", שתי דקות של בלגן מבוקר מבית איגי פופ, שגולש בחינניות ישר לתוך "Star Eyes" הילדותי והתמים בכיכובו של ג'יימס מרסר, סולן השינס.

אותו מרסר, שכבר שיחק בעבר עם עכברים אחרים ב-"Modest Mouse", חוזר כאן לסיבוב נוסף בדמות "Insane Lullaby": שיר ערש לא שגרתי שמפגיש בין קולו הענוג של מרצ'ר לערבולי סאונד רועשים

 וטוחנים. התוצאה לא פחות מקסומה, ואני לא מאמין שהשתמשתי במילה הזו. מלבד תרומה לצד הויזואלי של האלבום, דיוויד לינץ' גם מתארח בקולו בשיר הנושא האפל, השונה מהקלילות הרגילה של דיינג'ר מאוס.

"Dark Night Of The Soul" הוא עוד הצלחה שנזקפת לזכות דיינג'ר מאוס, ועוד כזו שפשוט כיף לרכוש, בידיעה שהנאת ההאזנה לא שפכה שמן לאי אילו גלגלים קפיטליסטיים שבעים. מדובר בלא פחות מנוק-אאוט ניצחון. אולי גם אצלנו הגיע הזמן שאמנים יפנימו ויבינו את כוחו של המרחב האינטרנטי. לידיעת הקורא הראל סקעת.