יש יוונים זיגזג
"מונו", האלבום החדש של שלומי סרנגה, כולל שירים מגוונים, המזגזגים בין יוונית ועברית ובין עליזות לקדרות, ללא קו מקשר. מזל שהאיכות והקול המיוחד שלו חסרי גבולות
אמנם שלומי סרנגה הצליח להחליק בטבעיות מיוונית לעברית, אבל לא תמיד זה כה פשוט. כשמישהו מזוהה עם סגנון מסוים, הוא עלול, במעבר לשפה אחרת, לאבד את כל ייחודו. אלא שהמיוחד בסרנגה אינו שפתו, אלא קולו המריר, שהכאב מובנה בתוכו, והקול הזה ממשיך להקרין על מסך שיריו את צבע האיכות. שש שנים אחרי אלבומו הקודם, "הזמן הישן", סרנגה מוציא אלבום מס' 13 ומוכיח שלא משנה באיזה כלי רכב נוסע הרגש: כשהוא בתנועה, אין לו גבולות.
סרנגה בהופעה. באלבום חסרה ההתרגשות שעל הבמה (צילום: דודו אזולאי)
לכמה דקות, נראה פתאום שיש קשר בין השירים. השיר "את", שדיקלה היטיבה לכתוב, מסתיים במילים "ולרוץ, לרוץ בשדות", ומיד אחריו מופיע "את תלכי בשדה" ("האומנם") שיוני בלוך עיבד. השיר-סיפור שאחריו הוא "מקום אחר" המרגש, שבלוך הלחין וברק פלדמן כתב. אך העובדה שכמעט כל שיר הופק בנפרד, על ידי מפיק ומעבד אחר, מושכת אותם לכיוונים שונים.
הנגינה באלבום אומנם מוקפדת, אבל סטנדרטית וחסרת מעוף. היא מתבססת לרוב על הגיטרות של אבי סינגולדה, הבס של אבי יפרח והתופים של אשר פדי. פה ושם ישנם חלילים וכלי מיתר מעודנים, וכמובן התוספות המתבקשות של בוזוקי ודרבוקה בשירים היווניים. חסרה כאן ההתרגשות שסרנגה כל כך מיטיב להעניק בהופעה חיה: השירים מעוצבים מדי, חסרי זיעה, סטריליים כמו צילומי הכרומו (היפים) של הצלם דוד עדיקא בחוברת, שם חפציו האישיים של סרנגה משמשים כדוגמנים.
כמו באוסף האחרון של "עבודה עברית", כך גם ב"מונו" - השיר הטוב ביותר הוא "האומנם", שזורח גבוה מעל שאר השירים. סרנגה, אגב, מעניק בחוברת את הפרגון ההולם למי שנתן לו את מתנת העיבוד הנהדרת הזו ומודה ליוני בלוך "על השיעור הראשון בעברית. יאסו!". נותר רק לפנטז על אלבום שלם שבו בלוך יארגן שירים הולמים למידותיו של סרנגה. ואם לא הוא, אז מפיק-מעבד אחר, שיצליח בסופו של דבר לבטא באופן שלם ומלא את העוצמה של סרנגה, המשובצת בדקויות עדינות, רגישות ואינטליגנטיות.
שלומי סרנגה, "מונו", פליי רקורדס
