מחוייבות דתית למצעד הגאווה

כיהודי דתי אני יכול להבין את ההתנגדות החרדית ל"חילולה" של ירושלים על ידי ישראלים שאינם שותפים בהבנתם אודות קדושה, אמונה והלכה. הקהילה החרדית הבינה שלא תוכל לכפות את עמדותיה האמוניות על כל יהודי ישראל. הפשרה לדידם היא לאפשר אורח חיים חילוני ציבורי בכל עיר אחרת: תל אביב, חיפה, שלא לדבר על ניו-יורק ולוס אנג'לס, אך לא בירושלים. עבור החרדי, הבירה מסמלת את הנוכחות האלוהית בעולם הזה, ואת המקום בו הוא יכול לממש את השאיפה לחיים רוחניים ודתיים שלמים. מבחינת החרדים ירושלים מחייבת סטנדרט אחר, היאה לעיר המחברת בין הארץ לשמים. כציוני דתי אני חולק על עמדה זו.

חילוקי הדעות בין חילוניים ודתיים אודות ירושלים, לא מצטמצמים רק לשאלות של שמירת שבת, פתיחת חניונים או הזכות לערוך בה מצעד. זהו במידה רבה דיון על מקומה של העיר בחיי מדינת ישראל. זו מחלוקת בדבר היותה "ירושלים של מעלה" או "ירושלים של מטה". האם היא צריכה להישאר מקום משכנה של השכינה, או להיבנות כבירת כלל אזרחי המדינה? האם עלינו לשמור עליה מאחורי דלתות ארון הקודש, או לפתוח את הפרוכת ולהכניס את כלל הציבור בשעריה?

במסורת שלנו אמנם יש "ירושלים של מעלה", אבל משכנה בשמיים. יש וחייבת להיות "ירושלים של מטה", שהיא משכנם של בני האדם. זוהי בירתה של מדינת ישראל, תפקיד בעל חשיבות יהודית ודתית. עמנו זקוק לבירה, לסמל משותף שמאחד את העולם היהודי השסוע. כסמל, העיר לא יכולה להיות נחלתה של קבוצה זו או אחרת, אלא נחלתם המשותפת של כל אזרחי המדינה. היא המקום שבו יהודים שונים יכולים לממש את שאיפותיהם הרוחניות ואת הקשר שלהם לעבר היהודי. ולכן לא ניתן לשלוט לבד בירושלים. אי אפשר לשלוט על האמונות, החוויות ודרכי החיים היהודיים של העם היהודי כולו.

ירושלים מתפקדת כבירה ועיר מאוחדת לא בזכות הכרזות, אלא בזכות מדיניות ברורה המאפשרת לה למלא את ייעודה. כאדם דתי אני שואף לקיים אורח חיים על פי ההלכה, אך אני מודע לכך שרבים מחברי הישראלים ששותפים במפעל הציוני ובירושלים כבירת ישראל מנהלים אורח חיים שונה לחלוטין. המחלוקת ביני לבין הקהילה החרדית היא על כך שבשעה ששאיפתם היא לשמר את הבסיס ההלכתי הציבורי של העיר, אני רוצה לשמר את הבסיס המשותף לכלל אזרחי המדינה. הם מודאגים ממקום משכנה של השכינה, ואני מודאג ממקום משכנם של אזרחי מדינתנו.

כבוד לתורה

התעלמות ממליוני יהודים שאינם שומרים מצוות באופן אורתודוקסי, אך רוצים לאהוב ולהתחבר לירושלים בדרכם, היא חטא למחוייבותנו ולנאמנות לעמנו. המחוייבות שלנו כיהודים, ואקצין ואומר, המחוייבות הדתית שלנו, היא לבנות ולחלוק בית משותף עם כל תושבי המדינה, ולבנות בירה שמאפשרת גם לשומרי מצוות וגם לציבור המנהל אורך חיים חילוני להרגיש בבית. מקום שבו כלל שאיפותיהם היהודיות והרוחניות יכולות להתממש. היא חייבת להיות מקום שבו כל ישראלי שרוצה בכך, יכול לצעוד בה. בכלל זה גם הומואים ולסביות.

אני מקווה מעומק ליבי שאהבתם של הישראלים לבירה, דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד, תגרום להם להבין שאסור לשמר את העיר כנחלתה של קבוצה אחת, או כמשכנה של השכינה בלבד. כציונים עלינו לחלוק ולאהוב אותה יחד.

אני מקווה שראש עיריית ירושלים, שבאמת חפץ להעלות את קרנה, יבין שההצלחה אינה תלויה במספר אירועי התרבות או בפיתוח התעשייה בלבד, אלא בהצלחה להפוך אותה למקום שכל אזרחי המדינה מרגישים שייכים אליו. אסור שנפקיר את העיר למחלוקות פוליטיות ולהסכמים קואליציוניים ובכך ננתק אותה מייעודה. הדיון אודות מהותה של ירושלים ולא רק הדיון אודות שטחה, הוא אחד הדיונים החשובים ביותר העומדים במרכז הציונות העכשווית.

הרב ד"ר דניאל הרטמן, מנהל מכון שלום הרטמן לחקר היהדות