לא רק הגיטרה אדומה
הרוקנ'רול, שנועד לבטא חתרנות וחופש, הוליד מעט מאוד אמנים בעלי אג'נדה פוליטית אמיתית, וטום מורלו הוא אחד הבודדים במערכה. לרגל צאת האלבום של להקתו החדשה, שרון מולדאבי בודק את הקשר בין רוק לקומוניזם
מורלו. רוק סטאר ותלמיד של חומסקי (AP)
בהתחשב במוסכמות האלו לגבי תפקידו המרדני של הרוק, מעניין לגלות כמה מעטים אמני הרוק שלקחו על עצמם מחויבות מהפכנית מתמשכת, לא רק באמנותם או תדמיתם, אלא גם בחייהם הפרטיים. אלבום בכורה של להקה מצוינת, "Street Sweeper Social Club", הוא הזדמנות להיזכר בקומץ המוזיקאים המצליחים, שלא רק שרו על מהפכה או לבשו טי-שרטים מעוצבים של צ'ה גווארה, אלא העזו לחטוא ולהיכתם לכל החיים כחברי מפלגה קומוניסטיים.
"מטאטא הרחובות" הוא הפרויקט הכי מוצלח של הגיטריסט העילוי טום מורלו מאז פירוק רייג' אגנסט דה מאשין בשנת 2000 . מורלו היה חבר באודיוסלייב הלא-פוליטיים, ותחת השם "The Nightwatchman" עשה אלבום ראשון יפה ושני מוצלח פחות. אבל כאן, עם שותפו החדש, הראפר בוטס ריילי, מורלו חוזר לריפים אימתניים ולמפלי funk ומטאל משכנעים. ריילי, שהגיע מלהקת ההיפ-הופ המרקסיסטית "The Coup" אמר פעם ש"לאנשים צריכה להיות שליטה על הרווחים שהם מייצרים. דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקיים בלי זה".
M.I.A. תפיסה מתקדמת של צדק חברתי (צילום: AP)
ההגדרה הכי פשוטה של קומוניזם היא בדיוק זו: לאנשים יש שליטה דמוקרטית ברווחים שמייצרת עבודתם. מורלו עצמו כתב פעם: "אמריקה מהללת את עצמה כמדינת החירות, אבל החירות מספר אחת שניתנת לנו היא להתכנס בצייתנות בתפקידנו כמשרתים בשוק העבודה. וכך אנו מאבדים שליטה על תוצרי עבודתנו... הדרך היחידה להימנע מכך היא להתקיים מחוץ למעגל העבודה, לקחת לעצמנו את החירות לבחור ברעב".
מורלו, ואולי זה מזכיר במשהו נשיא אמריקני טרי, הוא בן לאב מקניה ולאם ממוצא איטלקי-אירי שגדל בשיקגו, ולמד מדעי המדינה בהארוורד. בשנות ה-90' מכרו רייג' מיליונים ודחפו גם לגרונות אלפי ישראלים מתבגרים את משפט המרדנות הקצת ילדותי "לך תזדיין, אני לא אעשה מה שאמרת לי". אבל מורלו, תלמידו של הבלשן וההוגה השמאלי נעם חומסקי, נותר נאמן למחויבותו הפוליטית וממשיך לחרוש את אמריקה עם גיטרה אקוסטית במאות עצרות והפגנות, בדיוק כמו שעשו אמני הפולק וודי גאת'רי ופיט סיגר עשרות שנים לפניו. מורלו גם זכה להערכה ממסדית בשל פעולותיו בארגונים חברתיים וקיבל את "אות זכויות האדם על שם אלינור רוזוולט".
ווייאט האדום
גם באנגליה ניתן למנות את המוזיקאים חברי המפלגה הקומוניסטית על כף יד אחת. המאניק סטריט פריצ'רז אמנם הופיעו ב"תיאטרון קרל מרקס" בקובה ב-2001 ופגשו בפידל קסטרו, ולהקת ניו מודל ארמי (שקרויה על שם "הצבא המהפכני האנגלי" של אוליבר קרומוול) סורבה לקבל ויזה לארה"ב בגלל תמליליה האנטי-אמריקניים. אבל רק רוברט ווייאט נותר חבר נאמן במפלגה הקומוניסטית 38 שנים.
רוברט ווייאט. שר על מאו וסטלין, קובה ופלסטין (צילום: Gettyimages)
לאלבום השני של להקתו השניה, Matching Mole, הצטלם עם חבריו במדי גרילה, כשהם אוחזים בנשקים ובספר האדום של מאו תחת הדגל הסיני. מאז ווייאט שר על מאו וסטאלין, מזרח טימור וקובה ופלסטין. חבריו מנוער, אנשי הפינק פלויד, כתבו מה שנחשבים לשירי מחאה נוקבים ורוג'ר ווטרס ודייב גילמור מתפנים עד היום לפעולות פוליטיות (ווטרס אף ביקר כאן לאחרונה לאותה מטרה) אבל הם קרובים יותר למודל המוכר של הרוקסטאר בעל התודעה החברתית-פוליטית הרגישה והמצפון המפותח, שחי לו בהרמוניה מקסימה עם הון עצמי המובטח לכמה דורות קדימה.
ווייאט, טום מורלו ובוטס ריילי הם מיעוט שכנראה לא יתעצם בעתיד, אבל דומה שהשינוי והקידמה בפופ יגיעו בעשורים הבאים מסוגים חדשים של מורדים, שחדרו לפופ המערבי מהעולם השלישי עצמו. אנשים כמו מאנו צ'או ומ.י.ה הם הסטארים הראשונים מאז בוב מארלי שבאמת הסתננו לאמריקה עם מסרים וגישות חדשים ומתקדמים. הם והבאים אחריהם יעצבו בחזית תרבות הפופ מודלים של גיבורים חדשים, מועשרים ברב-תרבותיות, מגשרים ומאחדים, עם תפיסות מתקדמות של צדק חברתי. גיבורים שבמקרה או שלא במקרה יזכירו לא במעט את תכונותיו ומאפייניו של הדייר הנוכחי בבית הלבן.
