איך עובדת מכבסת המילים בעיתונות החרדית?
"סרטן הנשים" במקום השד, "לפני לידה" במקום בהריון ו"כלי תקשורת" במקום טלוויזיה. ד"ר רבקה נריה בן-שחר חקרה את הצנזורה של העיתונות החרדית, ומצאה שפה חדשה. וגם: מישהו שמע משהו על דודו טופז?
החייים במדינת ישראל מייצרים מדי יום כותרות, אבל אם נדמה לכם שכולכם קוראים אותה כותרת אתם טועים. לא מעט מהחדשות שהסעירו "מדינה שלמה", בכלל לא הופיעו בחלק מהעיתונות היומית. בעיתונות החרדית, הפועלת תחת צנזורה קפדנית, לא נכתב כלל על חלק מהדברים שאתם לא הפסקתם לדבר עליהם.
אם לפני כמה שבועות ראינו איך דודו טופז, מלך הרייטינג לשעבר, נחשד במעורבות בתקיפת בכירים בעולם התקשורת, נעצר, מנסה להתאבד, מתאשפז והמשך עוד יבוא, בעיתונות החרדית הפרשה כמעט שלא פורסמה מאחר שהיא עוסקת בנושאים שהם בבחינת "טאבו" בחברה החרדית. "טופז מגלם איש טלוויזיה ובידור ,שני דברים שבכלל אי אפשר לכתוב עליהם בעיתונות החרדית", מסביר פרופ' יחיאל לימור, לשעבר ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל. "מדובר באדם שהוא חלק מעולם שלא מזכירים אותו. מה גם שהאנשים שהוא נחשד בתקיפתם שייכים לאותו עולם. אז ההתייחסות יכולה להיות רק לעובדה שהותקפו גבר ואישה מבלי להזכיר את שמם או את תפקידם, כמובן שטופז יופיע בשמו המלא ולא בכינוי דודו".
בכנס שפה וחברה, שנפתח היום (ג') במכללה האקדמית לחינוך על-שם דוד ילין, מציגים לראשונה פרופ' לימור וד"ר רבקה נריה-בן שחר את מחקרם על רמת הפיקוח הקפדנית ו"מכבסת המילים" של העיתונות במגזר החרדי. מהמחקר מתברר שיש ציבור שאינו רוצה לדעת. אין לו עניין לדעת מי רצח, מי נרצח, ומי החשודים שהובלו למעצר. גם לא מעניין אותו מה הסרט הכי טוב שמוקרן עכשיו בעיר.יש לו עיתונות אחרת - שאין בה פשיעה, בגידות, אונס או ספורט, ומטרתה מעבר להעברת מידע היא לגונן.
לקרוא בין השיטין
אחת הפרשיות הבולטות שסיקורה נבחן במחקר היה האישומים בעבירות מיניות שהוגשו נגד הנשיא לשעבר, משה קצב. נריה-בן שחר, שהונחתה במחקר על-ידי פרופ' לימור, גילתה כי הפרשייה נעדרה כמעט לחלוטין מהעיתונים החרדים. "בעיתון 'המודיע' לא נכתבה אף מילה על כך", היא מספרת. "ב'יתד נאמן', אחרי שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום, נותחו ההשלכות המשפטיות ונכתב בקטן שהוא מואשם בשורה של מעשים פלילים, שאחד מהם הוא גניבה - דבר שכלל לא קיבל כיסוי בעיתונות החילונית. גם בעיתון 'המשפחה' העבירות לא נכתבו במפורש, אבל שם יצאו מנקודת הנחה שהקוראים יודעים לפחות על חלק מהמקרה".
נריה-בן שחר: "העיתון החרדי הוא עיתון מצונזר לחלוטין. כמעט בכל העיתונים יש פונקציה של ועדה רוחנית שבה חברים רבנים ואברכים שעוברים על כל הטקסטים, כולל מודעות, ומוודאים שלא נכנס שם משהו שלא מתאים.
כשיש קונפליקט בינם לבין העורכים המקצועיים - ידם של חברי הועדה הרוחנית על העליונה. כל דבר שהוא שונה מעולם שהכל בו טוב, לא יכתבו עליו. לכן לא יוזכרו פלילים, ספורט, סמים, תרבות מערבית, אלימות מסוגים שונים, התאבדויות ורכילות אישית. יש כמובן גם שורה של מילים ומושגים האסורים בשימוש כמו אונס, שוד, בגידות".
במקרים שבהם נכתב על נושא "המותר לסיקור" אך כרוך במילים בעייתיות, מפעילה הצנזורה החרדית "מכבסת מילים". אגב, רוב מילים המכובסות קשורות לנשים: במקום המילה הריון ייכתב "לפני לידה", סרטן השד הוא "סרטן נשים", המחשב נקרא "מכשיר" והטלוויזיה היא "כלי תקשורת".
"כל מילה שעלולה להיתפס כמשדרת מיניות עוקפים אותה, ובהתאם לכך משתמשים בביטויים מצחיקים כמו 'הזנה שלא מבקבוק' במקום הנקה", מסביר לימור. "אבל הקודים האלה מוכרים בתרבות הזו. החרדים יודעים איך לקרוא מתוך מה שלא כתוב. אם כתוב שאיש ציבור נחקר במשטרה ולא נכתב על מה, ברור להם באיזה תחום חקירה מדובר. קורא זר לא יבין את זה"
נריה-בן שחר מוסיפה: "כל מה שנקרא 'תרבות' בציבור החילוני אצלם לא מוגדר כך. קולנוע - אין. טלוויזיה - אין. הופעות זמר ופסטיבלים - אסורים. תרבות בעיניהם זו התרבות היהודית עצמה, כלומר - תורה וגמרא. אם הם עוסקים בסרט הם יקראו לו 'מופע אור קולי' בגלל שאם הם יכתבו 'סרט' מישהו עלול לחשוב שאפשר ללכת לקולנוע".
הצנזורה לא נגמרת בכתבות שבעיתון, היא ממשיכה גם אל תחום המודעות. פרסומות למוצרי מזון שאין להם הכשר של הקהילה - לא יותרו לפרסום. כמובן שגם לא מוצרי צריכה שלא מקובלים במגזר, כמו טלוויזיה ומחשב, שלא לדבר על תמונות של נשים וילדים.
לימור: "בפרסומת שבמקור הופיעה ילדה קטנה, בעיתון החרדי יוסיפו לה כיפה ופיאות והיא תהיה ילד קטן כי נשים וילדות לא יכולות להופיע בתמונה. מקרה בולט של האיסור על תמונת נשים היה במקרה של ועדת וינוגרד, בה ישבו ארבעה גברים ואישה - רות גביזון. כשהוועדה הגישה את הדו"ח שלה, באחד העיתונים החרדים הופיעה צילום של הוועדה אך מאחר ואי-אפשר לשים תצלום של אישה, מחקו את גביזון כך שרואים ארבעה גברים וחור באמצע. הבעיה היתה שהם שכחו למחוק לה את הידיים, אז יצא שהידיים נשארו מונחות על השולחן ואין מאחוריהן אף אחד".
חומות של הסתרה
החומות הגבוהות שיוצרת לעצמה העדה החרדית נראות תמוהות למי שמביט מבחוץ, אבל על-פי מחקרה של נריה-בן שחר, הציבור שבחר שלא
לדעת עושה את זה מתוך בחירה, בדיוק כמו אלה שבחרו לדעת.
"זו התנהגות טבעית לקבוצת מיעוט, שאחד הצרכים שלה הוא לשמור על הקיום שלה", מסביר לימור, "הם עושים את זה על ידי שימור אורח חיים סגור, ומטפחים שפה ייחודית. אין פה בכלל שאלה של יתרונות וחסרונות, זוהי חברה שמאוימת על ידי החברה החילונית, והם מתגוננים באמצעות צנזורה מכל הסוגים".
"העיתון החרדי מציג מרחב סגור", מסכמת נריה-בן שחר, "הוא לא מספק בכלל מידע חילוני, הוא מוגן ומגן. יש חרדה איומה שמא הילד ישאל משהו שלא מתאים, אז הם מגביהים את החומות. העיתון מביא אליהם הביתה טקסטים נקיים, ומבחינתם הם חיים בעולם הרבה יותר טוב".
