היבריש אני מדברת אליך

Speak baby speak

Tell me I'm weak

Tell me these promises are not mine to keep

Tell me I'm ugly

but tell me you love me

Tell me you cannot go through this world without me

את הטקסט הזה כתב ושר אסף אבידן יחד עם להקת "The Mojos". אבידן הוציא לא מזמן דיסק ראשון שהתקבל על ידי רוב מבקרי המוזיקה כפריצה אמנותית משובחת ומבטיחה. בימים אלה הוא עומד לצאת למסע הופעות בעולם, והוא ראוי לכל איחולי ההצלחה.

אבידן הוא בראש וראשונה מוזיקאי וזמר, ויש לו איכות ששום אוהב מוזיקה לא יכול להישאר אדיש לה: יש לו

קול מיוחד. במשפחת הציירים אי אפשר להישאר אדיש לצייר צעיר שיש לו נגיעת-מכחול מיוחדת, כשם שבמשפחת הסופרים לשון מיוחדת היא לא דבר קטן. 

אבל התחום האמנותי של אבידן איננו מוזיקה-בלבד. מסורת ה-Singer SongWriter, שאבידן מזמין אליה את המאזין שלו, היא גם מסורת של טקסט; אישיות של זמר-מלחין היא גם אישיות-במילים. אבל מה בעצם אומרות המילים של אבידן? שום דבר מיוחד שלא אומרים אלף שירים אחרים. בניגוד לקול שלו, אין במילים שלו אישיות. שימו את המילים של אבידן ליד המילים של מאות פזמונים אחרים ולא תרגישו בהבדל. מה שיש שם יש, למשל, גם כאן:

חשבת אם את אוהבת

חשבת אם את רוצה

אמרת שאת דואגת

שמשהו קרה

היום הולכים להצגה שניה

ולשנינו השמש לא קמה

וללכת, ללכת כמה שאפשר

יש מי שדואג לנו שמה

יש מי שדואג לנו שמה

יש כאן הצהרות אהבה ברמה של טלנובלה וייסורים ברמה של פרסומת לג'ינס. אז למה רבים כל כך שמים את הטקסט של אבידן באזור האמנות ואת הטקסט השני (כתיבה: רן דנקר וגלעד שיגב. ביצוע: דנקר ועילי בוטנר) באזור השטויות? יש לכך כמה סיבות, ואחת מהן היא שדנקר שר בעברית ואבידן שר באנגלית, ובאנגלית קל יותר להסתתר.

בוטנר ודנקר. הייתם מנסים באנגלית (צילום: סיון פרג')

באנגלית החושים של המבקרים דרוכים-פחות. אני מודע לכך שמוזיקת רוק, כמו קולנוע, הוא אמנות שהלשון הבסיסית שלה היא בינלאומית, ובהחלט יש הצדקה לכתוב ולהקליט באנגלית. אבל השאלה היא איך בעצם עושים את זה נכון?

הטקסטים של אבידן הם דוגמא לרע שמביא איתו עירוב השפות. הטוב שבעירוב הוא החלום של האספרנטו, שלא התגשם באספרנטו, אבל מתגשם באנגלית; יש משהו נפלא בשפה שכמעט כל האנשים המשכילים בעולם יכולים לדבר בה ולכתוב בה. זה עושה את העולם פתוח יותר. זה עושה את הזוועות של העולם גלויות יותר, כמו במקרה של איראן.

כמו לנגן סימפוניה על מסרק

אבל איזו שפה היא שפת האינטרנט והמיילים? זו שפה שהרוב העצום של המשתמשים בה מכירים רק את פני השטח שלה. זו שפה מצוינת כדי למסור בה עובדות כמו אינפורמציה על הפגנה, או מספרי מובטלים, או מחירי בתי מלון, או מחירי מניות. אבל זו שפה שהמכנה המשותף בין המיליונים המשתמשים בה הוא אלמנטרי כך כך, שכאשר מנסים להעביר בה רגשות אתה מרגיש שמנסים לנגן סימפוניה על מסרק. 

בשביל רגשות צריך גוונים בלשון, צריך שמילה תזכיר מילה, צריך קצב וחרוז. וכל זה נעלם כשרובנו עוברים

מן הלשון שמקיפה את כל תחומי החיים והזיכרון שלנו אל האנגלית הבינלאומית הכללית והשטחית.

רונה קינן כותבת באלבום החדש שלה: "אני רוצה להיות... קליפות תפוזים לשבילים שלך". אי אפשר להגיד את זה באנגלית. כי האלבום עוסק בעולמו של עמוס קינן, ואי אפשר למסור בשפה אחרת את הארומה התמימה-רעננה שכל ילד ישראלי הכיר פעם כשהקריאו לו את "שביל קליפות התפוזים" של נחום גוטמן.

למעשה, מעטים בתוכנו קולטים גם באנגלית, כי הם נולדו אליה, או כי הם השקיעו הרבה בלימוד וקריאה בה, או כי הם מאוהבים בעולם האסוציאציות שלוירג'יניה וולף, או של לו ריד. אבל אלה, כאמור, מעטים. רובנו יודעים אנגלית ברמה כזאת או אחרת של סבירות, אפילו של רהיטות, אבל לא ברמה של שירה, לא ברמה של כתיבה אמנותית.

מסופרפארם דרך לב ועד מקלדת

אין לי שום דבר משותף עם מטהרי השפה העברית, שרוצים שלטים ושמות רק בעברית; העברית חיה ובועטת ולא זקוקה לשום חוק, וגם לא לשום קנאות, כדי שיגנו עליה. נעים לי לחיות בעיר שעל שלט אחד בה כתוב "סופרפארם" ועל שלט אחר בה כתוב "לב". נעים לי לדבר בשפה שהמילה SMS טבעית בה כמו המילה מקלדת. אני אוהב מאוד את המעבר הקל מן העברי אל הבינלאומי – גם בפוליטיקה, במידע ובאמנות.

אבל יש לי בעיה כאשר מבקרים משבחים ספר על השימוש המעניין שהוא עושה בעירוב השפות, וכשאני פותח את הספר אני מוצא בו בעיקר "חוכמעס" של עברית-אנגלית ולא עירובים אמינים. ספר כזה הוא "זה שמחכה" של יותם טולוב. מסופר בו על ילד ישראלי שהוריו נסעו לשליחות בארצות הברית. והוא אומר בין היתר שהוא לא רוצה להיות "פראייר ברוורס", ושהוא נוסע ברכבת "מיזוודוות-לס", ושהוא כותב כך:"SHליחות".

אלה צירופים שמעידים על התחכמות ליטראטית של סופר מבוגר, ולא על הקשבה לצירופים שיעשה ילד. אלה צירופים שהם ספרות מתחכמת ולא שפה קשובה. אלה מלים עבריות-אנגליות מלאכותיות, בדיוק כשם שהמילה העברית "להתעתק" (ז"א להעביר את עצמם) היא מלאכותית ברומן הזה. בפיסקה קצרה אחת כותב טולוב "ילד אנדר קאבר" וגם "יעקב ועשיו בבטן ההרה". זה לא עובד, וזה לא עובד.

קסטל בלום. שפה שרוקדת בידיים (צילום: עידן הובל)

עיצוב אמנותי של העברית-אנגלית ההולכת ונוצרת יכול להיעשות בדרך מעולה. אבל כמו כל עיצוב אמנותי הוא מחייב חוש לטבעיות ורגישות לסגנון. כאשר יעל דקלבאום שרה בהופעות שלה באנגלית וגם בעברית, אפשר לשמוע שהיא גדלה עם שתי השפות בבית, ושום דבר לא נשמע אצלה מלאכותי או מתיילד.

הדרך הקסטל-בלומית

גם מי שלא גדל עם שתי השפות יכול לעשות נפלאות באנגלית; רוביק רוזנטל חסך לי את החיפוש והביא את הדוגמאות הטובות ביותר לעברית-אנגלית המבריקה של אורלי קסטל בלום בספרו "הזירה הלשונית": "אני מסכנת את מעמדו של הטראש בהציגי אותו באור מגוחך", או "סלבריטאית אחת חשבה שיצאה הבלה", או "יש לי מה לאמר. יש לי SAY. המוות הוא מיתוס".

אורלי קסטל בלום מרגישה בקצות האצבעות שלה שהאנגלית שלה דקיקה לעומת העברית שלה. היא לא שונאת זה - היא נהנית מזה. אבל היא גם לא מעמידה פנים כמו אסף אבידן, או יותם טולוב, שהאנגלית שלה מקבלת מגע אמנותי זהה לזה שמקבלת העברית. היא מציגה את האנגלית השטחית כשטחית.

היא צוחקת מכל הלב כאשר השטחיות מתיימרת להגיד אמיתות גדולות. היא מפגישה בחדווה שטחיות אנגלית עם שטחיות עברית, וסוחטת משתיהן טיפה אחת של מצוקת-אמת.

אין צורך בחוש מיוחד לגרוטסקה כדי להוציא זהב אמנותי מהמפגש שבין אנגלית לעברית. הזכרתי קודם לכן

את רונה קינן. היא רחוקה מאוד מאורלי קסטל בלום. אין לה משיכה אל המגוחך ואל ההתרוצצות בשפה מקצה אל קצה. היא כותבת ושרה גם באנגלית וגם בעברית שלא מנסות להישמע מוזרות, והיא נשמעת אמינה ומדויקת בשתיהן.

אל העברית שלה היא מביאה את "שביל קליפות התפוזים" ואת עושר האסוציאציות שהיא ספגה בעברית מילדותה. אל האנגלית שלה היא מביאה משהו אחר. היא מביאה אל השיר-באנגלית את ההכרה בכך שזו, בשבילה, שפה מרוחקת יותר, צוננת יותר. ואמן שיודע להיזהר מן הקיטש צריך לצנן את החום שבו, וצריך לחמם את הקור שבו.

רונה קינן משתמשת באנגלית הרחוקה-ממנה כשם שהיא משתמשת, למשל, במנגינה עליזה-במיוחד למלים קודרות-במיוחד. ההבדל שבין השפות הוא כישלון אמנותי אם מתעלמים ממנו, אבל הוא הצלחה אמנותית אם משתמשים בו. עברית בתוך אנגלית? זה נפלא, אבל בתנאי ששמים לב להבדל שנשאר, ויישאר עוד זמן רב, בין השפה שחודרת ללב ולעצמות ולבין שפת המייל.