"איך היא אחותך אם היא בצבע אחר?"

"תודה שנתתם לנו להיות בעץ משפחה שלכם. תודה שנתתם לי אחים ואחיות מקסימים. תודה על הכל. לדוגמא על השניצלים הכי טעימים בעולם ועל שאת מלמדת אותי איך לאכול בדרך ארץ", כך כתבה רוני (שם בדוי) להוריה האומנים באלבום המיוחד שהכינה להם לפני כשבועיים לכבוד יום נישואיהם. ועוד כתבה "תודה שנתתם לי להיות איתכם אפילו שזה לא קל".

רוני בת ה-10 ואחותה שי (שם בדוי) בת ה-4.5 הוצאו מביתן לפני שנתיים על רקע הזנחה מתמשכת ותלונות על אלימות. במסגרות החינוך דיווחו שרוני עצובה ולא רגועה. היא סיפרה שאמה מכה אותה.

רוני נולדה כשאמה הייתה בת 15 בלבד. "האם שהיא ממוצא אתיופי, עברה חיים איומים ונוצלה מינית על ידי גברים מבוגרים ממנה", אומרת מרים בריל יעיש, מנחת אומנה ממכון סאמיט. "היא חוותה סיפור עלייה מאוד קשה ונפגעה פעמים רבות על ידי גברים. לשתי הילדות אב משותף, אך הוא אינו שומר על קשר. האם לא שיתפה פעולה עם רשויות הרווחה, היא אינה מקבלת עזרה וטוענת שמגיע לה יותר. הסיפור הזה התגלגל הרבה זמן בלשכת הרווחה, עד שהתקבלה ההחלטה להוציאן מהבית".

"הצעתי שהן יגורו בחדר שלי"

משפחתה של דניאלה בת ה-16, היא משפחה דתית ממוצא אמריקאי, המונה שמונה ילדים ביולוגיים בגילאי גן עד צבא. המשפחה נחשפה לנושא האומנה בעקבות ראיון על ילד המחפש משפחה.

"המשפחה עברה תהליך הכנה 'לפי הספר'", אומרת בריל יעיש. "הם התקשרו, התעניינו, קיבלו טפסים, עברו קורס הכשרה ובכל שלב חזרו הביתה לילדים הביולוגים שלהם ושיתפו אותם. התהליך ארך יותר משנה והיה להם הרבה זמן להתבשל עם הרעיון ולהכין את עצמם. על רוני ועל שי הודיעו להם ממש מעכשיו לעכשיו. נערכה פגישת היכרות ותוך שבוע האחיות היו אצלם בבית".

"התקשרו אלינו ואמרו שיש שתי בנות שאולי אחת מהן תהיה במשפחה אחרת והשנייה אצלנו", נזכרת דניאלה, הבת הביולוגית בת ה-16. "אמרנו 'לא. אל תפצלו אותן. ניקח את שתיהן'. סידרנו חדרים, החלפנו ילדים בין חדרים וארגנו להן שתי מיטות. אני הצעתי שהן יגורו בחדר שלי. זה היה ספונטני. אני בן אדם ספונטני ואוהבת שינויים. קודם ישנה איתי בחדר אחות ביולוגית שלי. היה ברור שטוב לשים אותן ביחד לפחות בהתחלה וככה זה נשאר בסוף. תוך שבוע בערך הן פשוט הגיעו".

הבנות עמדו על סף הדלת עם העובדת הסוציאלית. משפחתה של דניאלה חיכתה בפנים. רוני ראתה את האח הקטן ושאלה "יש כאן בנות?" "כן", ענו הנוכחים בהקלה. "הן נראו כמו אורחים חדשים שנכנסים לבית. הן הסתכלו ובחנו את המקום. זה היה קצת מוזר. זו הייתה די החלטה של כולנו ולכן הייתי מוכנה עד כמה שאפשר, אבל אף אחד לא יכול באמת להיות מוכן לשינוי כזה".

לא קל

ילדי המשפחה נתנו לבנות לשתות ושיחקו איתן. הם הראו להן את החדר החדש. הבנות לא כל כך דיברו. שי ישבה רוב הזמן על העובדת הסוציאלית. באותו לילה הבנות נרדמו מאוחר מאוד בחדרן המשותף.

"הן פשוט אחיות שלי"

"הקרע הזה קיים באיזשהו מקום אצל כל ילד באומנה", אומרת בריל יעיש. "זה הקרע בין משפחה מתפקדת, בריאה וטובה, שמצב הרוח בה טוב ואוכלים טוב וישנים טוב לבין המצב בבית הביולוגי שלהן שמאוד מעמיס עליהן רגשית. אמן לא מקבלת את ההוצאה שלהן מהבית ואומרת לרוני על האם האומנת 'זו לא אמא שלך. אל תקראי לה אמא'. רוני שלמה עם המצב ואומרת שטוב לה, אבל הביקורים מטלטלים אותה.

"לפני כשבועיים כשרוני נתנה להורים שלי את האלבום שהיא הכינה לרגל יום הנישואין שלהם, ממש התרגשתי. גם אני בקטע האומנותי ורוני ממש טובה בזה. זה משהו שמקשר בינינו. בזמן ההכנה היא התייעצה איתי, היא הוציאה תמונות מהמחשב וכתבה כל מיני דברים מאוד מרגשים. היא קישטה את הכל וציירה עץ משפחה גדול עם בני דודים וסבא וסבתא רבה ושמה באמצע את התמונות שלהן קצת יתר גדולות משל כולם.

"הן פשוט אחיות שלי. כמו שאני מתעצבנת על אחותי, אני יכולה להתעצבן גם עליהן. לאנשים מבחוץ זה מוזר כי צבע העור שלהן שונה, אבל מבחינתי זה באמת לא משפיע. לרוני היה ממש קשה עם זה בהתחלה. חברות שלה בבית הספר אמרו לה 'מה, היא אחותך? איך היא אחותך אם היא בצבע אחר?' אחרי זמן מה היא למדה להתמודד עם זה. לשי זה הרבה יותר קל, כי היא רואה את ההבדל אבל בצורה אחרת. חברים שלה לא שואלים אותה כי הם עדיין קטנים".

רוצים לעזור לילדים?

• לחצו כאן וחתמו על הטופס המקוון.

• עמותת סאמיט מחפשת משפחות אומנה נוספות באזור הדרום וירושלים. פרטים בטלפון: 02-5631350.