נגמר לנו הכסף, ושנינו לא ידענו מה לעשות
היה שקט, לא שקט נעים במיוחד. ניץ סיימה לאכול וניגשה לעשות את הדברים שלה, שלרוב היו קשורים בנגינה. אני בחרתי לבשל ולנקות. הבית כבר היה מבריק מרוב נקיונות, וריחות של אוכל מילאו במשך שעות ארוכות את שני החדרים והתפשטו אל הרחוב החדש, חסר המוצא, בו התגוררנו. סיפור לתחילת שבוע
כשהתחיל הקיץ, ניץ דיברה עם אבא שלה, שהיה בעלים של חנות לנורות חשמל חסכוניות בארצות הברית. הוא הבטיח לשלוח סכום שאמור היה לעזור לנו לשלושה או ארבעה חודשים, ואולי להשאיר אותנו בעיר לעוד תקופה. אבל בארבעה באוגוסט, יום ההולדת של ניץ, התקשר אל הבת שלו כדי לברך וגם כדי להתנצל שלא יצליח לשלוח את כל הסכום שעליו דובר, אלא רק את מחציתו. גם לו היו בעיות.
"נסתדר בלי הכסף שלו", אמרתי.
היה שקט, לא שקט נעים במיוחד. ניץ סיימה לאכול וניגשה לעשות את הדברים שלה, שלרוב היו קשורים במוזיקה ובנגינה. אני בחרתי לבשל ולנקות. זה בדרך כלל מה שהייתי עושה בתקופות מהסוג הזה. הבית כבר היה מבריק מרוב נקיונות, וריחות של אוכל מילאו במשך שעות ארוכות את שני החדרים שבהם התגוררנו עכשיו, והתפשטו דרך המרפסת הפתוחה אל חצר הבית המשותף ואל הרחוב החדש, חסר המוצא.
הייתי נשכב על הספה ומקשיב לניץ מנגנת
בסוף ימים ארוכים של עבודה, הייתי נשכב על הספה ומקשיב לניץ מנגנת. היא היתה לוקחת את הזמן, וכך עשינו לעצמנו קונצרטים ארוכים שלא רצינו שייגמרו, כי ידענו שאחריהם שוב יקפצו המחשבות ויחזור השקט הלא נעים.
עד שהאירועים הבשילו לידי כך ששמו של כריס מוריס יעלה. מובן שהשם שלו הוזכר פעמים רבות בינינו, אבל תמיד היה זה באחד ההקשרים האחרים. ניץ לא ביקשה ואני לא הצעתי שנפנה אליו בהקשר של הכסף.
כריס מוריס לא היה איש עשיר, אבל הוא היה האיש העשיר ביותר שאנחנו הכרנו. הכרנו אותו יחד, בשנה הראשונה שבה הפכנו להיות חברים, ניץ ואני. כריס היה מרצה בעל שם לכלכלה, שהוזמן מלונדון ללמד בתל אביב והיה מרבה לשלוח מתנות לחברים שלו באנגליה. בעיקר אהב לשלוח בגדים לאחיינית שלו, תמר, שבדיוק נולדה לאחותו ולבעלה הישראלי לשעבר. כשניץ היתה יושבת אצלי בחנות בהפסקות הצהריים מהעבודה שלה וכריס היה מגיע, לפחות פעם בשבוע, כדי לבחור עוד מתנות בשביל הילדה הקטנה, היינו מוצאים עד מהרה נושא שעניין אותנו ומדברים במשך שעה ארוכה.
כריס כיבד אותנו בהומור האנגלי המחודד שלו
כריס אהב להכיר אנשים חדשים, ואנחנו אהבנו אותו, גם כי נהנה מאופי מקומי ומוכר, וגם, בין היתר, כי כיבד אותנו בהומור האנגלי המחודד שלו, ששלח אותנו בדימיון, במהירות, למקומות רוגעים יותר, קרירים. המפגשים השבועיים בחנות הפכו להזמנות אירוח, ופעם אצל כריס ופעם אצלי היינו נפגשים שלושתנו. לפעמים כריס היה מזמין מרצה מהאוניברסיטה או סטודנטית נרגשת, וכולנו היינו אוכלים חומוס ומלפפונים חמוצים ושרים שירים שאנגליה אהבה בשנות ה-80 (בעיקר אהבנו לשיר בשני קולות את Caravan of Love בביצוע האוסמרטינס), ואם כריס היה במצב רוח טוב במיוחד, הוא היה מעביר לנו את אחת ההרצאות הסודיות שלו שלימדו איך להרוויח פי שניים או פי שלושה או פי מאה מהאדם הרגיל שאינו מודע לאפשרויות האדירות שהעולם מציע למי שרוצה להרוויח כסף ולהתעשר. הטיפים של כריס היו הקינוח הטוב ביותר לארוחות שלנו.
כריס ידע את כל הסודות וזה מילא אותנו בביטחון. למרות שדיבר על זה, על הכסף - אם באופן כללי או על עסקאות מסוימות שביצע בעצמו - מעולם לא הזכרנו אני וניץ את האפשרות להצטרף אליו לעסקים או ללוות ממנו בשעת צרה. הסכומים שעליהם דיבר גירו את הדימיון, אבל הגבול עבר ברור מולנו. היתה החברוּת עם הטיפוס האנגלי שרצה להרגיש חלק מאיתנו, והיו הסיפורים על הכסף. שני אלה היו כקווים מקבילים שלא נועדו להיפגש.
השקט חזר. בינתיים, זה עוד היה שקט נסבל
ניץ הפסיקה לנגן. כשסיפרתי לה שהמקרר שלנו ריק ושאין בו אף לא מוצר אחד. לא ירק, לא פרי. ריק ממש, כמו שהיה כשקנינו אותו בדרום העיר - השקט חזר. בינתיים, זה עוד היה שקט נסבל. שעה אחר כך, כשהכנתי רשימת קניות ליום המחרת שהערכתי בכמה מאות שקלים, ניץ אמרה בפעם הראשונה: כריס מוריס. ובגלל שהביטה בי ככה, ידעתי שהגיע הזמן לדבר איתו. לא על הדברים האחרים, אלא על הדבר ההוא. להגיד לו שאמנם הסכמנו בינינו בלי לומר זאת במילים, אבל הפעם נוצר הצורך לחבר בין שני העולמות, ושלא יחשוב שלא התאפקנו ועשינו כל מה שאפשר כדי להימנע מזה. יותר אי אפשר, אתה מבין, כריס?
We’re drowning, Chris! We’re drowning.
כבר באותו הערב התקשרתי אליו כדי לשאול אותו מתי אפשר להיפגש. היה שקט בצד השני של הקו, שקט לא אופייני למרצה שאהב לארח אצלו אנשים. שהיה מאוהב בזה. שרק הקניות הבלתי פוסקות עבור תמר או בשביל כמה מהחברים הקרובים שנשארו במולדת, רק הן הפיקו בגופו התרגשות רבה יותר. הוא לא חשד בדבר כשהתקשרתי, ולמרות שקולי רעד ונחנק והתפתל הוא הגיב בחיוב והציע את אמצע השבוע הבא, אצלו, על המרפסת. הוא שאל אם ניץ תבוא איתי, וכשאמרתי שאבוא לבד, שאל אם הכל בסדר בינינו. אמרתי לו שהכל טוב, שניץ עסוקה בחיפוש אחרי עבודה חדשה, ודווקא לי יש את הזמן והרצון להיפגש, כמו פעם.
אני זוכר את הפנים של ניץ בלילה שאחרי ההחלטה לבקש עזרה מכריס. נפרשה עליהם שלווה כזאת, שהפתיעה אותי, כי הפנים הרי היו אותם פנים, אבל ניץ שלי - שכחתי כמה היא יכולה להיראות נינוחה כששום דבר לא מעיק עליה. הדברים המכבידים ביותר הם אלה שיורדים מעליך לאט כך שאינך מבחין במשקל שלהם, ורק כעבור זמן, הברכיים הכפופות והכאב שמתחיל לנוע לאורך הגב ובכתפיים מלמדים אותך שחייך אינם כשהיו. בסוף אותו שבוע הגיעו שלושה חשבונות חדשים לתשלום מיידי. אלה סילקו את מעט השקט שהצלחנו לאסוף באותם יומיים-שלושה מתוקים. מהרגע ההוא, התחלתי לספור את הדקות עד לפגישה עם כריס. האיש שנכנס אל חיינו במקרה והפך לאחד מחברינו הקרובים היה גם המנהרה שלנו והאור שבקצה.
לבשתי את הבגדים שעליהם הימרתי כחגיגיים ביותר שיש לי. חולצה לבנה עם פסים אפורים דקיקים, חבויים, מכנסיים שחורים שבחרה בשבילי ניץ מהחנות הצמודה לחנות שבה עבדתי, נעליים בצבע שהיה פעם חציל מבריק וכובע מהסוג שנדמה היה לי כי תמיד ייראה טוב בעיניו של אזרח הממלכה הבריטית. אפילו על החגורה התעכבתי והחלפתי שלוש עד שחזרתי לראשונה.
הרחוב היה מסביר פנים באותה שעת אחר צהריים. נדמָה לי שהשמש התל אביבית הסכימה להניח לאנשים הקטנים שהילכו מתחתיה ולו לכמה שעות ועננים שהביאו את שמועת הסתיו הקלושה יצרו פה ושם צללים נדיבים מעל רחובות לוהטים. גם הרוח התרגשה במפתיע. פסעתי לצד החנויות שעמדו כולן פתוחות והצלחתי להבחין בכמה מהמוכרים שהתייצבו בפתחיהן מחויכים, כמו מודים על ההתקררות הפתאומית ומשחררים עצמם לשעה קלה מהדאגות הקבועות הקשורות בעסקיהם. חשבתי שיש משהו משובב נפש ברחוב, כפי שהוא נראה, או לפחות ביקשתי להרגיש כך. עד שהגעתי אל הבניין שבאחת מדירותיו גר כריס מוריס.
זה לא היה בית עשירים, אבל כריס הרי לא היה אדם עשיר או לפחות לא ראוותן. הוא גילגל כספים, כן, וידע איך לעשות כסף, אבל בסופו של יום בחר לגור בבית דירות רגיל, כמעט עממי. לי עדיין נראה הבניין ככותל מערב. מקום מבטחים. עליתי במעלית לקומה החמישית ונעמדתי מול הדלת. היה לי טוב כבר אז. ידעתי שטוב לי. חסר דאגות וקל חזרתי להיות אני, ורק התרגשות עיקשת שקיננה בי הזכירה לי שאין זה יום רגיל ואין זו פגישה רגילה.
כריס פתח לי את הדלת. היתה התנגשות מהירה בין הבגדים שלבשתי לבין אלה שהיו מונחים עליו. הוא נעל כפכפים שאחד מהם היה בבירור קרוע, לבש מכנסיים שאי אפשר היה לכנותם אחרת מאשר מרופטים, ועל חזהו כיסתה חולצת כפתורים שדמתה באופן מפתיע לשלי, ובו בזמן נראתה מקומטת ועלובה.
“My friend", אמר. "מה שלומך?"
המחשבה הראשונה שהתפוצצה לאלפי רסיסים בראשי היתה שבטח עברו חודשיים או שלושה מאז נפגשנו בפעם האחרונה. פתאום לא הבנתי איך יכול להיות שהמפגש השבועי הקבוע נשכח מאיתנו, והנה עברו שבועות ארוכים בלי שראינו את כריס ובלי שדיברנו איתו. נראה שהחיים שלי ושל ניץ היו קבורים עמוק בביוב העירוני, אם הצלחנו לשכוח ככה מכריס. אבל כריס לא התלונן. הוא לא אמר שום דבר על זה שכבר הרבה זמן לא התקשרנו אליו. לפעמים הייתי מתקשר אליו פעמיים או שלוש ביום. ולמחרת אם לא הייתי מתקשר, הוא היה זה שיוזם שיחה.
התיישבתי מולו, וכריס מזג לנו מים. החדר נראה מטונף, ורק קנקן המים הקרים שעמד על השולחן שהיה עמוס עיתונים מישראל ומאנגליה, שתי כוסות קפה, מלחיה ורגל של מטריה, רק הקנקן עמד נקי ומרענן למבט.
"אז יש בעיות", אמר.
הלב שלי התכווץ. זה היה כריס. איך הייתי אמור לדבר איתו ישר על העניינים? אהבתי את הבן אדם הזה. אהבתי אותו באמת.
"העסקים שלי נפלו", אמר, בשפה שלו. ובשפה שלי ושל ניץ הוא אמר - "התרסקתי".
"מה?" שאלתי.
"אני חייב מיליון וחצי פאונד. אני לא יודע מאיפה אני אחזיר אותם. קניתי חצי עולם, בן אדם. חצי עולם. אני הרגשתי שאני לא יכול להפסיק. ידעתי שזה מסוכן אבל תמיד היה עוד כסף, אתה מבין? אני ידעתי איך לעשות אותו".
"מה קרה, כריס?"
"לא משנה איפה אני נמצא. בכל מקום בעולם אני גמור עכשיו"
"הכל הלך. עכשיו אני חייב מיליון וחצי. עיקלו לי את החשבונות כאן וגם שם. זה לא משנה איפה אני נמצא. בכל מקום בעולם אני גמור עכשיו".
הוא התחיל לבכות.
לא ישבתי אצלו חמש דקות והוא כבר בכה. אף פעם קודם לכן לא ראיתי אותו בוכה. אחר כך הוא אמר שהתגעגע אלי ואל ניץ. שבכל פעם שרצה להתקשר אלינו החזיר את השפופרת למקום, כי הרגיש שהיא כבדה מדי בשבילו. הכל הפך כבד מדי בשבילו. הוא יושב כל יום על הספה במשך שמונה או תשע שעות, כי הוא פוחד שמרוב משקל הוא ייפול לרצפה ולא יהיה מי שיבוא להרים אותו.
"כריס", אמרתי. זה כל מה שהצלחתי לומר.
העיניים הכחולות שלו הפכו אדומות בקצותיהן, אבל הוא לא התייפח בקול. הוא בכה מעט החוצה והרבה פנימה, כמו שאולי נהוג לבכות בארץ שממנה בא. הוא סיפר על מסעות הקניות שאליהם התמכר, על המניה האחת החזקה בה האמין ושאיבדה את כל הערך שלה תוך שבועיים בגלל מעילה של כל חברי הדירקטוריון, על שתי התביעות שהוגשו נגדו באנגליה בגלל פרוייקט בנייה שבו היה מעורב ושהסתבך בכל דרך אפשרית ועל הכספים שאשתו הראשונה, זו שעליה מעולם לא דיבר, לקחה כדי לטפל בילד המשותף שלהם, שסובל מבעיות חברתיות קיצוניות.
כמו תמיד, הוא היה מאוד בהיר ומשכנע בדברים שלו. רק שהפעם הדברים היו נטולי חיוך וחסרי עוקץ. הוא פרש את הפרטים כמו שהם, בצורה יבשה ולא השאיר אף סימן שאלה בסופם. הסיפור שלו עמד שם, מולנו, בחדר הלא מסודר, מואר עד לקצה פרטיו ומעורר צמרמורת.
הלילה כבר ירד כשצעדתי חזרה לביתנו. האנשים הלכו לאט יותר ברחוב, ועמודי התאורה בצד המדרכה הפיקו אור צהבהב יותר מזה שהיה מוכר לי. בבית, ניץ ישבה ליד הקלידים אבל לא ניגנה. היא הניחה עליהם את האצבעות כמו מנסה למדוד איזה דבר שידוע רק לה. היא חייכה אלי כשנכנסתי ונראתה מאושרת. העיניים שהיו כבויות מזה ימים ארוכים שוב האירו, ויכולתי לחשב שכל האור שהלך והועם לאורך הרחוב השתכן בעיניה. הכתפיים שלה היו קרות.
היא שאלה אותי איך היה אצל כריס.
אמרתי לה שפגשתי אותו.
היה שקט. תחילה שקט נעים, ואז פחות.
היא קמה, ואני התיישבתי במקומה ליד הקלידים. היקשתי על אחד הלבנים ואז על אחד השחורים. מעולם לא מצאתי בי כישרון כלשהו לנגינה. חיכיתי לניץ שתאמר משהו. היא שאלה אם אכלתי אצל כריס, או שאני רעב.
אמרתי לה שאני רעב.
ניץ נכנסה למטבח והחלה להכין לשנינו ארוחת ערב. ליד השולחן, סיפרתי לה על המצב של כריס. המצב החדש והאמיתי של כריס, שהיה גם בעקיפין המצב החדש והאמיתי שלנו. לניץ ירדו דמעות. קודם מימין ואז משמאל. אצלה הדמעות היו יורדות בדרך הזאת.
הנחנו לשקט להוליך אותנו לאורכו של הלילה
במקום הייאוש שאליו חשבנו להתרגל, נשמענו זה לזה מלאי פאתוס. אמרנו שמוכרחים להציל את כריס. שזה צריך להיות הדבר היחיד החשוב בחיינו. נשבענו שזה מה שנעשה, ועם השבועה הזאת הלכנו אחר כך לישון. חיבקנו זה את זה, ובאמצע הלילה, כשניץ התעוררה ונשארה לשכב כך בעיניים פקוחות, וכשאני התעוררתי והתיישבתי לידה על המיטה, הנחנו לשקט להוליך אותנו לאורכו של הלילה.
רק בבוקר התחלנו לדבר. דיברנו על היחסים שלנו, על התוכניות לעתיד, על מה שאמרנו בעבר ומה שנשאר מזה, על הילדות, על הזיקנה, על ההורים שלנו, על אחותה שהתחתנה כבר שלוש פעמים, החתונה הראשונה והשלישית עם אותו בעל. שאלנו את עצמנו אם ככה עלולה להיראות סופה של החברות שלנו, וגם לי וגם לניץ לא היתה תשובה חדה וברורה, מסוג התשובות שכריס מוריס בטח היה יודע לתת, בזמנים אחרים, טובים יותר.
