הוא שדד ממני את מעט האופטימיות שנותרה
הוא הייטקיסט ביום, לוחם שדים בלילה. רק תנו לו זמן ויכבוש את העולם. אני קצת יותר מבוגרת, נדמה לי שסיימתי את הכיבושים שלי. גמרתי עם הסטוצים, אבל הוא הצליח לתעתע בי
וכך, מבטים מוחלפים, שיחה מתחילה, כוס יין, סיגריה, טלפון, ואיש איש לדרכו. אני בדרך לחו"ל. שלא יתקשר, אין לי זמן, העבודה לוחצת, אני נורא עסוקה, פעם אחרת. הוא, בדרך לאן? מי בכלל חשב על זה אז.
כך עוברים להם הימים, ואני בחו"ל. העבודה אמנם לוחצת, אבל הוא במחשבותיי. העיניים החודרניות האלה לא יוצאות לי מהראש.
אז חזרתי, שלחתי הודעה. דיברנו, קבענו. התיישבנו בפינה לא שגרתית בבר די שגרתי והתחלנו לגשש: קצת עבודה, קצת נסיעות, קצת מוזיקה ואמנות, קצת היסטוריית מערכות יחסים. מההתחלה הבהרתי - את שלב הסטוצים בעיר הזאת סיימתי.
דייט כמעט בנאלי, אבל הג'יני היתה שם מההתחלה, מתה לצאת מהבקבוק. זה ברור, זה שקוף, זה סוף ידוע מראש. אבל אני חזקה ולא מוותרת, לא לה ולא לו. גם כשהוא מתעקש ללוות וגם כשהוא מתחנן לעלות. וכך מגיעים לפגישה שנייה. הוא ממש מתעקש, לא בא לו לצאת, אני מקווה שגם אם לא נצא, לא יקרה שם שום דבר לא מתוכנן. זה לא בדיוק היה ככה, וזו לא בדיוק היתה רק אשמתו. הרי ג'יני מתה לצאת לשחק. מה איכפת לה שהיא נמצאת בגוף חבול ונפש שרוטה. היא מצאה פרטנר שידע זאת, וידע להוציא אותה ממעמקי השיכחה אל פסגות העונג. ובסיום, הוא נשאר ודיברנו וניתחנו והופתענו שנינו מהחיבור. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, ולפני שהלך, הבטיח להתקשר בקרוב. אושר גדול.
*
נעלם. פשוט נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. יום, יומיים, שבוע, שבועיים... כלום. וזה לא שבגילי אני לא מבדילה בין הניואנסים השונים של הביטוי הכה שגור "נדבר". חשבתי שהיה פה משהו אחר. הרגשתי מרומה. בעיר שכל כך קל למצוא בה מיטה ללילה לא ברור מדוע היה צריך הבחור להתאמץ, להתחכם ולשדוד אותי מזמני היקר וממעט אופטימיות שעוד נותרה.
האמת, היה קשה להתאושש. בהתחלה אמרתי לעצמי, שאם אחרי כל מה שעברתי בחיים אני עדיין לא מצליחה להבחין בין פוטנציאל לשקר ובין טוב לרע, אולי פשוט כדאי שארים ידיים. היום זה אפשרי די בקלות לעשות הכל לבד, אם רק רוצים. וכך חלפו להם הימים בשגרה רדומה. החיים ממשיכים.
אחר הצהריים, יום שישי, חודשים רבים אחרי. בקושי זוכרת את החוויה הראשונה, במעומעם עוד נשארו התסכול והכאב. אבל ג'יני, היא שובבה והיא רוצה לצאת לשחק. בחודשים האחרונים היא שבה לחברים ישנים וניסתה אהבות חדשות. אבל היא זוכרת טוב מאוד מי עשה לה טוב.
לא מיד, ערב אחד במהלך שיחת ועידה מייגעת לחו"ל, ג'יני שלחה הודעת טקסט. זו לא הייתי אני, כי אני הייתי עסוקה בלהסביר לאמריקני אחד את ההבדל בין יישום זה או אחר. לא אני הוצאתי את הנייד מהתיק תוך כדי התהלכות הלוך וחזור בחדר ישיבות מלא גברים. לא אני שלחתי הודעה מפתה. אבל אני זו שחייכתי. לא היה לי שום ספק שאראה אותו שוב.
הנפש הרכה לא מתחברת שוב, לא מסתכנת
הפעם, חשבתי, אשמור על עצמי. הדברים יהיו ברורים. הנפש הרכה לא מתחברת שוב, לא מסתכנת, לא בודקת ולא מבררת. אם גברת ג'יני רוצה לצאת מהבקבוק ולשחק עם שדים, אדרבא. אבל הפעם היא לא מוציאה איתה את חבריה הנפש והלב לריקוד בעיר. הפעם בקלילות. ערב אחד, משחק אחד.
הוא נראה דומה למה שזכרתי, קצת פחות יפה, אולי האכזבה מכערת. יחד עם זאת, המשיכה היתה חזקה, מהר מאוד כבשנו יחד את המטרה ואת היעד. אני שמרתי. ג'יני היתה מרוצה והנפש לא נפתחה. צביטה קטנה אחת היתה בלב כשאמר שוב, באותן מילים בדיוק - שיתקשר.
אבל הצביטה לא היתה על העתיד, אלא על העבר. הזכירה לי איך נפתחתי ובטחתי ונפלתי וחידדה לי שזה לא יקרה שוב. ברור היה לי שלא אשמע ממנו, ברור היה לי שאני גם לא רוצה. בלי להוריד מסיכות, בלי לדבר, והעיקר - בלי להיפגע.
ואז, באופן לא צפוי, הוא התקשר אחרי יומיים. הימים ימי חג, ארוחות משפחתיות, אורחים וחברים. הכל שמח, אין שמץ של בדידות באויר. ומתוך ההפתעה, וכנראה גם מתוך התקווה, הסכמתי להיפגש איתו שוב.
שישי בערב, הוא מאחר, תפסו אותו מהעבודה - הוא צריך לנסוע לחו"ל. הערב מתחיל כמו קודמיו, וכך גם ממשיך. נא לא להתבלבל – ג'יני מבסוטה! רק שהיא כבר לא העיקר. הוא מפיל את החומות שלי, שוב. זה כל כך קל לו. מדברים על בדידות ודייטינג בעיר הזאת. מאששים את ההתאמה בינינו בכל מיני תחומים, הוא מספר לי על נשים אחרות שהיו לו. ובכל זאת מדברים על גם ההיעלמות ההיא.
פתאום, כשהוא בבית שלי, בחושך שלי, בחדר שלי, על השטיח שלי, מתחתיי, הוא מסתכל לי עמוק בעיניים, קרוב קרוב. ושואל אותי: "מי ישמור עלי?"
ואני, שלא מאמינה למשמע אוזניי, לרגע של פתיחות, בודקת, מבררת: "מה? אין לך חברים, משפחה, מישהו שישמור עליך?"
והוא עונה בפשטות – לא.
הלב נשבר, וג'יני כבר מזמן ישנה. הנפש השרוטה מגלה ברגע של תמימות שהיא לא לבד, ואולי תוכל בכל זאת למצוא לעצמה נפש תאומה.
ואז הוא שוב הלך.
הימים עברו מהר. בקושי שמתי לב ששוב עברו שבועיים ולא שמעתי ממנו. הוא הרי עובד בחו"ל. מתוך שעמום רגעי אני אוספת מודיעין באינטרנט, מגלה עולמות שלמים, מסקרנים. אני רוצה לדעת עוד, רוצה להיות חלק מזה.
פתאום ג'יני וגם חבריה, הלב והנפש, וכנראה גם הבחור, כולם רוצים להיפגש שוב. אבל אז, באמצע שבת אחת, בהבזק של רגע, אני שמה לב שהוא לא מדבר איתי בטלפון אלא רק בהודעות טקסט, ושהוא מבקש להוסיף את שמונה בבוקר לרפרטואר אפשרויות הפגישה בינינו.
זה כל מה שהיה צריך.
הרגע הזה שאת מבינה, שהגבר שאת מכניסה לביתך, לליבך, הוא של מישהי אחרת, שלא יהיה שלך לעולם. הוא לא סיפר לך. לא תכנן לספר לך. הוא שיקר, ואת לא יכולה להאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה. רגע מכונן.
בדקתי - הוא בזוגיות, הוא עומד להתחתן. זה היה המצב עוד לפני הפעם הראשונה שהתחיל איתי. זה היה גם המצב כששאל אותי בעיניים עצובות "מי ישמור עלי?"
ברגע שהבין שאני יודעת, כל מה שחשב עליו זה מה עוד נשאר לו להסתיר. הפחד בקולו זעק לשמיים. הוא לא חשב עלי לשנייה. כנראה גם לא חשב עליה.
בהתחלה חשבתי גם אני רק עליו. כמה הוא בטח במצוקה עכשיו, מפחד שעולמו יחרב עליו. ולמה לו, בחור כל כך צעיר ויפה ומוכשר, לרצות להתחתן ולהתחייב למישהי, אם הוא בוגד בה לפני שהחיים בכלל התחילו? הוא יחיה בפחד כל החיים. רק שהיא לא תגלה. הרי זה כבר שם, הסוד הגדול, אני לא הראשונה (הוא סיפר לי על אחרות) ולא האחרונה. כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד?
האם הפחד מבדידות כל כך משתק עד שעדיף לחיות בשקר מתמיד? איפה הרצון לגלות את האוצר, את הדבר האמיתי, להילחם בשדים? ואולי היא האוצר, יודעת הכל, מורידה לו את המסיכות ועוצרת לו את הזמן, ורק אני הייתי בחשיכה כל הזמן הזה. איזה כלי הייתי במשחק החיים שלו?
חשבתי שאנחנו משחקים תופסת כשהתנהג כרווק תל-אביבי ממוצע, פנוי, ולא מושג. בעצם שיחקנו מחבואים. או שאולי היו אלה סתם משחקים נדושים של שליטה וכוח, או משחקי פנטזיה של המוח?
48 שעות של אלכוהול בדם, זה לא מראה נעים. מחשבות על נקמה. זה כל כך קל, ומגיע לו כל כך. אבל אני יודעת ומבינה שיש שם אשה אחרת, היא הראשונה ולא אני, היא אוהבת אותו, היא בוטחת בו, והיא תיפגע יותר מכל אחד אחר בסיפור הזה אם הסודות שלו יתגלו.
מצד שני, למה שלא ישלם שום מחיר על זה שלא התחשב בשום רגש שלי? לא כשהתחיל איתי במסיבה, לא כשהפך אותי לאשה האחרת מבלי ידיעתי, ולא כשנעלם כאילו לא היה.
אחרי יומיים לפחות התחלתי לשלוט במעשיי ולהחזיר לעצמי קצת את החיים ואת הכבוד העצמי. ג'יני ואני שוב לא חיות בשלום ביחד. יש בינינו מאבקי כוח, אבל לאט לאט ובחוסר רצון מופגן היא חוזרת לבקבוק שלה להירגע שם. לא אתן לה לשלוט במשחק יותר. אני חזרתי להיות החלטית וחזקה. לפחות זמנית.
הוא עדיין הדבר האחרון שאני חושבת עליו לפני שאני נרדמת. אני חולמת עליו בלילה ומתעוררת בבהלה. כעס עליו ועל עצמי משתלטים עלי. ארבע בבוקר הפכה להיות שעה מאוד בודדה ומפחידה.
הוא עדיין הדבר הראשון שמגיח להכרתי בבוקר. אני מתעוררת לשאלות: האם היה שם משהו, אפילו הקטן ביותר, שהיה אמיתי? האם היה יכול להיות אי פעם? האם אני מפסידה משהו?
אני כל כך רוצה תשובות, והוא אומר שהוא מוכן לתת. אבל אני גם יודעת שאם לא אדע להבחין בין אמת לשקר - אין כל טעם.
ובינתיים, הבחילות כל כך קשות עד שאני מבינה שמשהו מאוד מת בתוכי.
או מאוד חי.
