הפכנו לתרבות של "בית מטבחיים"
כשהוא כואב את הרצח המיותר האחרון, יוצא דני אבבה בקריאה זועמת נגד הארגונים למען יוצאי אתיופיה על שאינם עושים מספיק לשנות את מצב העדה. "איפה הצעקנים הצווחנים האלה, כשילדים נמצאים זרוקים שמחטים נעוצים על זרועותיהם הדקות? איפה הם, כשגבר רוצח את אשתו מול עיני ילדיו?"
שוב ושוב זה קורה לנו ואיש לא קם להתנער ולעשות משהו בנידון. נהרות דם של זאטוטים זרמו ועודם זורמים ברחובות המזוהמים ובפינות נדחקות של הארץ הזו, סכינים שננעצים בגופם הדק של חלק מהצעירים הותירו את חלקם הלא קטן נכים פיזית לכל החיים ואת משפחותיהם לנכות נפשית בעל כורחן. והארץ שותקת, איש לא פוצה פה וכולם מתחבאים מאחורי סיסמאות ריקות מתוכן של מאבק באלימות, בזנות ובסמים בקרב בני הקהילה ולדאבוננו, הדברת של כולם מתבצעת מאותם כורסאות עור במשרדי "החלונות הגבוהים" שלהם.
לא, לא המדינה היא האשמה ואין לה חלק בזה. המדינה לא חייבת להיות אדון על מערכת
חייו של כל אדם ואדם, היא לא צריכה לפשפש בפרטים האישים של עובר אורח. השלכת האשמה כלפי המדינה הנה כמו זריקת אבן לים. הארגונים של יוצאי אתיופיה משגרים אשמה לכתובת לא קיימת ובמקום להביט עמוק בתוכנו ממהרים אדוני העדה לשגר כתב אישום חמור כלפי המדינה תוך זריקת סיסמאות לחלל אוויר. זהו, נגמר ואין המדינה יכולה להיות אדון כלפי חיינו אלא אנחנו אחראים על חיינו, ואלה המדברים בשמנו וממלאים את כיסם על כאבנו המצטבר.
כידוע לכם, חינוך הוא תפקידם של ההורים ובמקרה שלנו, לארגונים נטולי המעוף היה אמור להיות תפקיד ערכי ומוסרי שהלך לאיבוד בדרך. כרגע, הם רק מעמסה על עדה שלמה. איפה כל המתפלספים המתדיינים לריק בוועדות השונות של הכנסת, מדברים גבוה גבוה בהרצאות לגיוס כספים למען ארגונם ומשכורתם? מדוע קולם נדם כשילד אתיופי נרצח בדם קר ואחרת משוגרת לצומת הקרובה לביתה לעסוק בזונות. איפה הם שרוב בני העדה נשלחים לחינוך מיוחד כמפגרים נטולי עתיד והווה?.
עוד רצח מיותר, הפעם בחולון.
איפה הצעקנים הצווחנים האלה, כשילדים נמצאים זרוקים שמחטים נעוצים על זרועותיהם הדקות בתחנה מרכזית בתל אביב, רחובות ורמלה. איפה הם, כשגבר דוקר למוות עשרות פעמים בדם קר, את אשתו ומשליך את ביתו מהחלון , ולאן הכסף שמגייסים בשמנו הולך ואם לא לדברים נעלים מסוג זה? אם בני העדה חפצים בחיים ואם הדור החדש רוצה לחיות כמו בני אדם, יש לקום עכשיו למערך התקוממות נגד אלה שהפכו את כאבנו למכבסת כסף שהמציאות המתווה נוחה אך ורק להם.
עלינו להתקומם נגד הארגונים שחדלו לשרת את מטרתנו אלא משרתים את מטרתם שלהם. די מספיק. חייבים להתקומם ולעצור את המכונה הטורפת של גיוס כספים בשמנו, בעוד אנחנו מתבוססים בשלולית דמנו אחרונים. מעולם מצבנו לא היה גרוע יותר.
אני מסתובב בין הפאבים, המועדונים, מכוני הליווי והפינות חשוכות, ורואה את מה שמפחדים לראות נציגי הארגונים המעונבים שטסים במחלקות הראשונות אצל הדודים באמריקה, לגייס כסף למשכורות השמנות של עובדיהם שלרוב הם קרובי משפחותיהם. תדעו לכם, אנחנו עומדים על הקצה של המדרון החלקלק החברתי ואם נמשיך להתמהמה, נמצא עצמנו צוללים להתהום החברתי מאוסים ומנודים על-ידי העם. אם אתם לא מאמינים – שמרו את המאמר וקראו בו שוב בעוד חמש שנים.
השבר הוא ענק ובלתי נסלח, יש לנו חלק במה שמתרחש בתוכנו, חלק גדול מאוד. לא יכול להיות שבפרק זמן של חצי דור פתחנו תרבות של "בית מטבחיים", לא יכול להיות בתוך עשר שנים נרצחו בדם קר 18 נשים מבנות העדה, ולא יכול להיות שעשרה אחוז מהכלואים בבתי הכלא מתחת לגיל שמונה עשרה הם יוצאי אתיופיה, זה ממש לא יכול להיות.
כן, לא יעלה על הדעת, שצעירות מבנות העדה (המגיעות ממסורת של צניעות הגוף מדורי דורות) מוסרות את גופן עבור 20 שקלים בתל אביב, או שתרבות השתייה תהווה תחליף לתרבותנו העתיקה והעשירה. כל אלה היו אמורים להיות ציפור נפשנו אך לאיש לא אכפת. להיפך, מצוקותינו, מתברר, הן רעות לנו וטובות לשואבי כסף על גבנו.
"מצוקותינו, מתברר, הן רעות לנו וטובות לשואבי כסף על גבנו"
אומרים לנו הארגונים שבאוניברסיטאות לומדים כ- 3,000 סטודנטים מבני העדה ועוד מבריקים. איפה הם היום? למה לא רואים אותם בשדה הקרב של העדה ולמה לא שומעים את קולם? בעולם הנאור סטודנטים היו ונותרו המהפכניים הגדולים, אלו ששינו את פני המציאות ברוב המדינות. אצלנו הסטודנטים הם אסירים של המציאות של עצמם, ולרוב הארגונים קונים אותם בזריקת עצם דל במסווה של הענקת מלגות מחייה למיניהן ובתמורה הם שומרים על הגחלת, משמרים את הקיים וממשיכים לייצג את עצמם כמסכנים תמידים, עובדה.
חברים, עשרים ומשהו שנה בכינו
ים של דמעות נשפכו מול לשכת ראש הממשלה אבל השלטים נותרו אותם שלטים והמציאות אותה מציאות. הנה, הגיע זמן שנקום ונתקומם נגד אלה שגוררים אותנו לאותה מציאות שמטיבה עימם. אין עדה שגוייסו עבורה יותר תרומות מבני קהילת יוצאי אתיופיה. אילו היו מחלקים את הכסף שנתרם לכל בן לקהילה, היינו מסודרים, באמת. הגיע זמן לפתוח אינתיפאדה עממית נגד הארגונים ולהעביר לתורמים של אותם הארגונים מסר ברור וחד: המשך תרומתם לארגונים של יוצאי אתיופיה הוא רוח גבית להעמקת המצבה העגום של בני העדה בישראל. נקודה.
מה קרה לנו?!
איך התדרדרנו בפרק זמן קצר ואיך זה שאנחנו צהובים זה לזה?! אתם יודעים, שאנשי סדום היו ידועים כרעים וחטאים מאוד, ובכל זאת אברהם ביקש לא להשמיד את המקום, כי יתכן שנמצאים שם עשרה צדיקים(בְּרֵאשִׁית י"ח ל"ג). אצלנו יש מאה אלף צדיקים, אבל מישהו חייב להיות להם מורה נבוכים במציאות האכזרית הישראלית, ואלה שהיו אמונים להיות מורה דרך של בני הקהילה התאהבו בכוח של עצמם, חבל. אם הקהילה לא תתקומם נגד הארגונים הם יהיו קברני ילדים ואנחנו נמשך ללוות את מתנו בארון חדש.
- למאמרים וכתבות נוספות על העדה כנסו לאתר ביתא ישראל
- לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.
