כמו שאז ביוון
"נחש ושושן צחור" של ניקוס קזנצאקיס (מחבר "זורבה היווני), שקטע ממנה מובא כאן לראשונה בעברית, פורסמה כשהמחבר היה בן 26 ונחשבת בעיניו כ"המשך המודרני לאודיסיאה"
ניקוס קזנצאקיס נולד באי כרתים ב-1883 ומת בגרמניה ב-1957. נחשב כגדול בסופרי יוון המודרניים. היה מועמד לפרס נובל ב-1957 והפסיד בקול אחד לאלבר קאמי.
היצירה "נחש ושושן צחור", המובאת כאן במיוחד ל-ynet, היא יצירתו הראשונה שפורסמה כשהיה בן 26. מדובר בפואמה אותה כינה "ההמשך המודרני לאודיסיאה". עוד מספריו שהופיעו בעברית: "זורבה היווני", "חירות או מוות", "פאפא יאנרוס", "הפיתוי האחרון של ישו" ו-"תרגול רוחני או מושיע האל".
שוב קודח מחום היום. צמרמורות חולפות בכל גופי, משהו פרפר ונמתח בתוך מוחי. כמו קפיץ המשתחרר באחת. כמו מחשבה פרועה הנפרשת בעוצמה רבה מאחורי מצחי.
ניחוח גופה עדיין מרחף וגוסס סביבי וחודר לתוכי ומתחת לעורי ומשכר את נפשי. מישהו מדרבן אותי לרוץ, להדביק אותה ולבקש ששוב תחזור ותשב על ברכי ושוב תעניק לי את שפתיה.
שפתיה האדומות נדמות לי כשתי טיפות דם גדולות וכאשר אני רוכן לעברה ומנשק אותן, תשוקה פראית ויצר קמאי זורמים בעורקי ואני מצטמרר כולי, אני מדמה שאני יונק בשר אדם מדמם.
אני חש רגוע יותר היום. היא לא תבוא הערב. אני עורג לה וחושש מפניה. מוזר הדבר שאני חש אליה, לגוף הזה, הפתלתול ולעיניה הגדולות ולאודם של שפתיה המדממות.
ערב אחד התיישבתי עצוב בגינה כלשהי מחוץ לעיר. חשתי שנפשי מצפה למישהו. הפניתי את ראשי וראיתי אותה.מחייכת ויפה, באה לקראתי בצל העצים. יד כלשהי דחפה אותי. התקרבתי אליה ואמרתי לה את שמי, שם אמן ידוע, ובקשתי שתרשה לי לצייר אותה.
אהבתי אותה והיא אהבה אותי. השיר ההרמוני, השיר המונוטוני מאז ומעולם!
כעת אני רוצה שתבוא ושירכון עלי הגוף הזה ועם עיניה הגדולות ושפתיה המדממות תמלא את חדרי בשיכרון ובאימה של האושר. שתבוא ותשתק את כל תחושותיי ושגופי יחוויר בליטוף העצבני והקטלני של התשוקה. המקום בו נישקה אותי כואב ימים רבים, בוער.משפתיה זורמת אל שפתיי מתיקות הרסנית המשתקת את כל מחשבותיי ואת כל חלקת עורי.
כאשר היא יוצאת, אני מתחיל לצייר וקווים אקזוטיים, כאילו מכוח-עצמם משתחררים מידי, צירופים מופקרים, מולבנים, צללים והזיות צבעוניים.
ים ועוד ים, אין סופיים, דוממים, עננים שצורתם אינה מוגדרת שטים בשמים וצוללים באופק ומחשיכים שמשות משונות, גדולות, השוקעות.
חמישה במאי
בתוך נפשי הופעת וידעתי שתבואי. וציפיתי לך. ציפיתי לה כמו אדמה המצפה לבוא החורף, נטושה, בודדה וכואבת. את היא האביב. ואת מגיעה וחודרת אט אט אל תוך נפשי. כשאת חולפת נפתחים הפרחים ומפיצים ניחוח כל מחשבותיי. מתחת לרגלייך צומח ומחייך גן התקווה.
נשימתך החמה והמנחמת שטה מעל לנפשי וחלומותיי ומעוררים משנתם חורפים חשוכי אהבה, ואת מתגלית לעיניהם ללא כל הפתעה והם מחייכים אליך. הם צפו את בואך. ציפורים פוקחות עיניהן בתוכי ומרפרפות בכנפיהן. ואת מחייכת והולכת לאיטך, מלכה בתוך נפשי.
אט אט את פוסעת בתוך נפשי, ביוהרת ורדים, בלהט קיסוס, בשידול שקט של סיגליות צנועות. ונשיקה אחת, אינסופית מצמררת ונפרשת וגופי רוטט. אני חש - את האביב, את, הו, הנבחרת, המבורכת ואני האדמה, האם הגדולה, המפסקת את ירכיה ומחכה.
עשרה במאי.
בואי... איזשהו געגוע מסתורי מכביד על נפשי ותשוקה אחת, לבנה מתכרבלת בשיש הגדול וגוררת אותי.
בואי אתי. נשכב ונשלב ידיים, על השיש המושלם. מתחתנו ומלפנינו העיר החטאה והרחק מעל למים נראה איך עלי הכותרת של הסיגלית נושרים בשקיעה.
עלי הכותרת של הסיגליות נושרים בשקיעה וצבעיהם חוגגים שם למטה. הו היקרה מכול! שחות ברכי מתשוקה ובשפתי חוגגות הנשיקות. שמחת החיים, כל-יכולה, זורמת בחזי. האהבה מעניקה לנפשי מהיין הנסתר של האביבים ושל ההזיות.
הו היקרה מכול! אהבתי חוגגת הערב ומקרמיקו (*) ראי, עולה ובאה התהלוכה הקדושה, זוהרת ורועשת, כמו גל השר ומתרומם ונושק כמאהב את הסלעים היפים.
הו אהובתי, הו אלה. עלי מהשיש וחייכי נא. זוהי הפנתיניאה (**) של אהבתי. והם, חלומותיי לבושים במחלצות, יוצאים מבית הקברות, חולפים בעד שני השערים ועולים לאיטם בסלע הקדוש. בידיהם אוחזים הם את ההינומה הקדושה, היפה והיקרה העשויה ביד אמן. ימים כלילות רכנו עליה מחשבותיי כעובדות מאוהבות ורקמו אותה.
בלילה, מתחת לכישופי הירח, ביום, בלב האהבה הבוערת של השמש, הן רכנו ורקמו.
הו אהבתי, הו אלה, עלי מהשיש וחייכי נא. ראי: הניצחון שלך הוא, בידייך. גופך כשנהב, בוהק בתוך הלילה. למרגלותיך שרוע הנחש הגדול, אל השאול, מפזר מטוב מעמקי האדמה. העמודים ניצבים בגאווה, והפריחה הלבנה של השיש מתעוררת ומחייה את האלים החבויים באפריז***, ובתוך המטופות שוב מכריזים מלחמה הסנטורים והלאפיתים (*****).
הו, חייכי נא, הו חיים, הו אהבה.אל הגמלון המיותם ישובו מחשבות השיש של פידיאס ותיוולד מחדש האלה הבתולה בשיריונה, מוקפת באלים המחייכים.
• * שכונה ידועה באתונה ובה בית קברות עתיק.
• ** החג החשוב ביותר באתונה הקלאסית לכבוד האלה אתנה שהתקיים כל ארבע שנים.
• *** חלק במבנה העליון של העמוד במקדש.
• ****מטופות - קטע בתוך האפריז שבו עיטורים בתבליט
• ***** לאפיתים – בני עם אגדי שישבו בחבל תסאליה וקדמו להלנים.
מיוונית: דספינה ליאוזידו שרמיסטר, חיים פסח
לפנייה לכתב/ת 
