ילד, אם לא תאכיל את הדרקון - הוא ימות
זה לקח בדיוק יומיים וחצי לפני שאחת מהן עמדה למות והשנייה יצאה מדעתה. בובות הפרווה החדשות של הקטנים מעמידות למבחן את כישורי ההורות של אריאנה מלמד
לצורך העניין, שני הדרקונים הסגולים שהתארחו בביתנו לזמן מה ייקראו "טמכרובים," מפני שהם הכלאה בין טמגוצ'י לבובות כרוב, גם מפני שלא מתחשק לי לחזור כאן על שמם המסחרי, שוודאי שמעתם בביתכם מפי הטף בצירוף התחינה "תקנו לי."
אין ספק, קיץ 2009 הוא המועד בו כל ילד בגובה מטר חש כי הוא זכאי לקבל אחד כזה לפחות. והם ממש נחמדים: בובות פרווה בלתי מזיקות בעליל שמגיעות עם קוד סודי שהוא תעודת אימוץ וצריך לגדל אותן באתר אינטרנט ולדאוג שם שיאכלו וישתו ושהחדר שלהן יהיה מסודר. וכל זה לשנה שלמה שרק אחריה צריך להתחיל לשלם לאתר שכולו באנגלית, אבל עד אז הם ודאי ילמדו קצת אנגלית.
ויש שם גם משחקים דביליים שכאלה שהטף אוהב, ובלי אלימות, והכל נעים כזה? ההורה השפוי מפעיל במוחו את פיסת התוכנה שאחראית על יחסי עלות-תועלת ומסכם בסיפוק: עשרות שקלים תמורת ציפייה לעשרות שעות תעסוקה איכותית לכל ילד כפול שניים? סבבה. נסענו לקנות.
שפע הטמכרובים השונים לא בילבל אותם לרגע. ידיהם נשלחו מיד אל הדרקונים הסגולים, זהים לכל דבר מרגע שנוצרו במפעל בסין, אבל בעיניהם מיד התגלו הבדלים זעירים אך משמעותיים בין שתי הבובות, כולל הטענה מצד בכורי ש"הדרקון שלי גדול יותר." הטענה לא גובתה במדידות פרטניות של אורך הזנב, ומיד יצא לו "אני בטוח ששלי משפריץ יותר אש."
מלמול בוגר של "זה באמת לא משנה, שניהם נורא נחמדים," לא שיכנע את בני אבל יצר עלבון גדול אצל בתי, שהודיעה שהדרקונה שלה היא בת, כולם יודעים את זה, ולשאלת הבכור - אם ככה איפה איברי המין שלה, היא ענתה בנחישות עמוקה - היא לא רוצה להראות אותם. זה פרטי. והיא בת. רק כדי להדגיש את האמור הוציאה לשון לאחיה וקראה לו חננה-בננה ואיחלה לו שיטבע במיץ של סוכריות רקובות. הוא מצידו השתמש בכל האסטרטגיות הידועות לו בבת אחת: צבט אותה בסתר, הכחיש שצבט ואחר כך יילל בקול גדול משלה שהיא התחילה.
אחר כך שניהם חבטו זה בזה בדרקונים החדשים שלהם. כמה טוב שאני לא נוהגת: ביקשתי מהאיש היקר במונית לעצור בשולי הדרך, חזרתי למקומי הטבעי במושב האחורי, דחוקה בין שניהם, עם כאבי גב מהגיהינום אבל לפחות מצליחה להיות גדר הפרדה אנושית, עד שהגענו הביתה והטמכרובים היו אמורים להתחיל בחייהם החדשים, מלאי הנועם, בביתנו השלו והרוגע.
הנה משהו שהורים לשניים ויותר יודעים היטב, ורק לי באיוולתי ובחום הקיץ קשה להפנים: אין כל אפשרות להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, ולכן גם אי אפשר היה שכל ילד ילך לחדרו וישחק במחשבו שלו עם היצורים הללו בעוד אני קונה את שעות השקט שלי, כפי שהתכוונתי לעשות מלכתחילה. הוחלט אפוא שטיפול בדרקונים ייעשה על גבי המחשב שלי, נגיש לכולם וגם בטווח ראייתי כשהם עדיין לא מסתדרים עם האנגלית שבאתר.
נרשמנו, קיבלנו חדר ואלפיים-כסף-בכאילו והנה - על גבי המסך, ממש לנגד עינינו, התרוצצו טמכרובים בדיוק כמו שקנינו, וזה היה ממש מפעים ובדיוק ההפך מכל סרטי הילדים, שבהם קודם רואים את הסרט ואחר כך בוכים לאמא שתקנה את הבובה הדבילית.
החידוש הגדול נמשך יומיים וחצי. בסופם טמכרובי א' עמד לגווע כי לא האכילו אותו די הצורך במזון וירטואלי, אבל מדד האושר שלו דווקא היה גבוה. טמכרובי ב,' לעניות דעתי, יצא מדעתו כשראה איזה חדר עיצבו עבורו. הוא לא התלונן. לעומת זאת שני הילדים היו מלאים טענות כרימון דווקא כלפיי, משום שברור שאני כבר יודעת להיות אמא והם עוד לא, לפיכך עליי להזכיר להם בכל שעה להאכיל את המתוקים שלהם, ומשלא עשיתי זאת - אני אשמה במותם המתקרב.
הקטנה אפילו ביימה סצנה קורעת לב, בה היא עומדת באמצע הסלון, מחבקת את דרקונה - סליחה, דרקוניתה - המעוטרת כולה בנייר טואלט כי היא צריכה גבס, ובדמעות אמיתיות לגמרי מאשימה אותי באוזני הבובה באכזריות של מרשעת. "אז תאכילי אותה עכשיו," אמרתי, אבל לכי תתווכחי עם ההיגיון הזה: "האוכל באתר לא טעים לה. היא צריכה אוכל מיוחד מאתרים מיוחדים."
אין קייטרינג וירטואלי לבובות הללו מחוץ לעולמן הממוחשב. אולי טוב שכך. זה לא מנע את הדרישות לחיים נוחים יותר לדרקונים סגולים בדמות בית דרקונים אמיתי שיש בו כל מה שיש באתר. אני בטוחה שעובדים על זה בחדרי השרטוט בארצות הברית ובמפעלים בסין ועוד מעט יהיו ממש כאן, הושט היד וגע בם, עשרות דגמים של בתי בובות מיוחדים לטמכרובים, עתירי אביזרים ונוחים להפליא ב999.99- שקלים, במבצע משולב עם רשת המזון המהיר, ממלכת הצעצועים וכרטיס האשראי החביב עליכם.
ההצעה לבנות עבורם בתים מיוחדים מקרטון ביצוע ולמלא אותם באביזרים שיש ב14- בתי הבובות השונים של הקטנה נתקלה בבוז: מה שמתאים לברביות לא מתאים לדרקוניות, הסבירו לי - ומה שמתאים לדרקוניות לא יכול להתאים לדרקונים-בנים, נכון?
המשחקים באתר, אבוי, הוכרזו כמתאימים לחננות, כלומר - איטיים וזאטוטיים מדי למי שמטיס מכוניות מרוץ ממוחשבות והורס ממלכות חייזרים בלחיצת עכבר אחת. רווחתם של הטמכרובים הייתה נושא לדיון למשך שלושת הימים הבאים, אבל הדיון לא הוביל לטיפול חומל ואוהב אלא למסקנה הנחרצת והנכונה עד מאוד: להאכיל כל הזמן זו מטלה לאמהות, לא לילדים ובטח לא בחופש הגדול, נכון?
שבוע שלם התגורר בביתנו שני דרקונים שאני האכלתי בסתר, בלילות. שבוע שלם סירבתי להיפרד מן הפנטזיה שהנה, עוד מעט קט, ילמדו השניים להיות הורים לצאצאי פרווה סגולים וגם ירוו נחת מגידולם. בתום הזמן הזה עשיתי טעות והלכתי לנוח ועיניי נעצמו וחטפתי תנומה. התעוררתי כשעל חזי רובצים שני יצורים מעוכים, סגולים ורטובים נורא. "עשינו להם אמבטיה," אמרו המלאכים במקהלה, "אבל משהו לא הסתדר. תטפלי בזה"?
ברור שרציתי לצרוח. ולא, לא התאפקתי. אלא שבאמצע ה"אני לא מוכנה יותר לשמוע" הבנתי סוף סוף שהטמכרובים מעולם לא נועדו להעניק כישורי הורות לילדיי אלא לבחון את אלה שלי: התבוננתי בצאצאים שלי, החלטתי שעשיתי כמיטב יכולתי עד כה. עובדה, איש לא מת ברעב, איש לא טבע באמבטיית קצף ואפילו לא לופף בנייר טואלט כדי להתרפא ממחלה דמיונית. כיון שכך, נשמתי עמוקות ואמרתי להם - "אני לא מוכנה לטפל בטמכרובים כל היום. רק שלוש פעמים ביום.
זהו. ועכשיו, שימו אותם במייבש הכביסה ותקוו לטוב." אבלים וחפויי ראש יצאו צאצאיי למשימה עם צאצאיהם הנוטפים, ולמרות שלא רציתי לצותת שמעתי את הקטנה אומרת לבכור, "אמא לא ממש ממש אכזרית, רק קצת".
