שבע שנים הייתי מורה לאזרחות בתיכון. זה לא הולך ברגל. הגעתי למקצוע ההוראה אידיאליסט בן 26, וכבר בראיון העבודה הראשון שלי הצהרתי שאני לא מסתפק בהוראה, ואני רוצה להיות מחנך כיתה. מבחוץ זה נראה כמו הפסגה: לקחת קבוצה של בני נוער ולחנך אותם להיות בני אדם ואזרחים טובים. אבל מבפנים, זה פשוט לא עובד ככה. אין מספיק מחנכים, כי המורים פשוט לא רוצים. זה הרבה עבודה וזו בעיקר עבודה לא מתגמלת. כלכלית דווקא כן, אבל נפשית - מריטת עצבים מתמשכת. אז נתנו לי.
את הסטירה קיבלתי בשבוע השני. בשיחה אישית עם תלמידה שנראתה לי מנותקת באופן מיוחד, מהסביבה החברתית ומהלימודים בכלל, הבהירה לי שאל לי לדחוף את אפי למקומות לא לי: "אתה המחנך? תאסוף אישורי מחלה ותעזוב אותי בשקט!", הטיחה בי. האידיאלים ואני נשארנו פעורי פה. מיד התעשתנו, והתחלנו בחינוך הדור הצעיר. במישור הזה דווקא רשמתי הישגים לא מבוטלים (לדעתי). למעלה ממחצית החברים שלי בפייסבוק הם תלמידים לשעבר, כולל כאלה שחינכתי לפני שמונה שנים. אני מעודכן בחוויות מהצבא, מסייע בהכוונה לגבי לימודים אקדמיים ובעיקר מקשיב (אומרים שאני טוב בזה...). זה אומר משהו לגבי המקום שלי בחיים שלהם, ואני שמח על כך.
| נתונים קשים |
|
| ירידה במספר הזכאים לתעודת בגרות / יהלי מורן זליקוביץ' |
|
נתונים חדשים מציירים תמונה קשה של מערכת החינוך. בשנה שעברה ירד מספר הזכאים לבגרות ב-2%. אצל ערבים המצב קשה יותר. גם שיעור הניגשים לבגרות ירד ביותר מ-2% |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
היו הרבה רגעים של נחת. בתום שלוש שנים אני יכול לציין ששיעור הזכאים לבגרות בכיתות שלימדתי משביע רצון, שאחוז היוצאים לשנת שירות ומכינות קדם צבאיות (כ-20%!) הדהים אפילו אותי, שהבוגרים שומרים על קשר. תלמידה ניגשה אלי יום אחד בהפסקה ואמרה לי: "המורה, אתמול חשבתי עליך!". אוטומטית נבהלתי (מה יגיד יצחק קדמן?!). עשיתי פרצוף של סימן שאלה, ואז היא המשיכה: "דיברו אתמול בחדשות על היועץ המשפטי לממשלה, והבנתי על מה מדברים!". מבחינתי זה היה הרגע הנכון לפרוש, שהרי גבוה יותר לא יכול מורה לאזרחות להגיע, וכמו שלימדו אותנו בתנועה - פעולה צריך להפסיק בשיא.
קובי לוי עם תלמידיו. היו הרבה רגעים של נחת
אם הכל כל כך טוב, למה אני עוזב? אז זהו, שכמו כל דבר בחיים, במבט לאחור רואים בעיקר את הטוב. אבל היה שם הרבה יותר רע. הסיפוק מהעבודה עם בני הנוער לא תמיד יכול לחפות על כל הבעיות שמפריעות לך, ולאפשר לך להתרכז במה שחשוב באמת: חינוך. יש הרבה בעיות במערכת החינוך, אבל אם נצטט את מודי בר-און: הכל אנשים. והצוות החינוכי הוא לב העניין. לטוב ולרע. המורות והמורים. רבים הגיעו למקצוע מהסיבות הלא נכונות.
בשורה התחתונה: להיות מורה זה נוח. מאוד נוח. אתה מתחיל לעבוד בשמונה בבוקר במקרה הרע. בשתיים אתה כבר בבית. שוב, במקרה הרע. והחופשים. אז נכון שצריך לבדוק בחינות אחר-הצהריים, אבל את זה אפשר לעשות מתי שבא לך. נכון שיש אסיפות הורים, ובימים כאלה תחזור הביתה ב-22:00. ובכל זאת. זה מקצוע נוח. רבים מהמורים מסתפקים במה שמוגדר "משרה מלאה". 24 שעות שבועיות. ברוטו. לא את כל השעות הללו אתה עומד בכיתה, כך שבפועל אתה מלמד ארבע-חמש שעות ביום. גג. נוח.
ברור שזו הכללה גסה. אבל לפני שכל המורות והמורים מתרעמים, שיסתכלו סביב - כמה לוקחים על עצמם יותר ממשרה מלאה? מעטים. בדרך כלל זו המשכורת המשנית בבית, אז למה להשקיע? זו המציאות. ואיתה קשה לנהל מערכת חינוכית.
אחת מתוצאות הלוואי של הסיבה המוטעית הזו להגיע להוראה, היא חוסר היכולת וחוסר הרצון של הצוות להתמודד עם התלמידים. לא ברור לי מתי, אבל אי שם בעשור הקודם התחילו המורים לחשוב יותר על ה"רייטינג" שלהם בקרב התלמידים, ופחות על מטרות החינוך וההוראה. פתאום חשוב למורים לא רק איזה תלמיד/בן-אדם יצא משער ביה"ס בסוף י"ב, אלא חשוב לפעמים אפילו יותר, "מה יגידו עלי". מפתיע כמה המורים מחשיבים את מה שאומרים עליהם, כמה שהם רוצים לרצות את התלמידים ולזכות באהבתם. שלא תבינו לא נכון: גם אני נהניתי מכל טיפת אהבה שקיבלתי. השאלה היא, מהי הדרך לקבלת האהבה, ומה המחיר שמשלמים. או יותר נכון, האם אהבה היא המילה הנכונה. אני תמיד העדפתי את הערכת התלמידים על אהבתם. שלא יאהבו אותי. מה, באתי לחפש חברים?
שיעור עם קובי לוי. את הערכת התלמידים, לא את אהבתם
לא פעם שמעתי את מטבע הלשון "לא נעים". מה לא נעים? ממי? מילד בן 17 שהתפקיד שלי לחנך אותו? לא נעים מת מזמן, אומר הפתגם (של אמא שלי). ולי תמיד היה נעים: לתפוס תלמיד מעתיק, להשעות תלמיד ליום או יומיים, להעביר תלמיד כיתה, להשאיר תלמיד אחר כיתה, להשאיר תלמיד אחרי שעות הלימודים או להביא אותו לפניהן. בחינוך לא מספיק לדבר על הגבולות. לפעמים צריך גם להראות שאתה מתכוון. מספיק לתפוס שניים-שלושה תלמידים מעתיקים, כדי שכוווולם יבינו עם מי יש להם עסק, ופשוט יעתיקו פחות. אל תשלו את עצמכם: התלמידים יודעים מצוין אצל איזה מורה אפשר להעתיק ואצל מי לא. אצלי לא.
אני מודה שהתעייפתי. כמה אתה יכול להתעסק בלרדוף אחרי הזנב של עצמך? כמה אתה יכול להילחם בתלמידים? ובכלל, כמה אתה יכול להילחם בצוות שסובב אותך, ולהיות בודד במערכה? להתחנן: בואו נכניס קצת משמעת, בואו נציב גבולות, בואו נפסיק להיות נחמדים אליהם, בואו נחנך אותם! חינוך לא עומד בראש סדר העדיפויות במערכת. לא אשכח איך התפרצה עלי מורה, חברת הנהלה, ואמרה: "אני לא מבינה מה אתה רוצה? בשמונה בבוקר יש צלצול? המורים נכנסים לכיתה? התלמידים רושמים? ניגשים לבחינת הבגרות? אז הכל בסדר!"
הבנתם? מה הבנתם? לא הבנתם! שום דבר לא בסדר! המערכת הזו משדרת בינוניות. מורה שכל היום מתרוצץ, עושה, פועל - מוקע מחדר המורים. הוא פשוט מאיים לחשוף את חוסר המעש של כל השאר. מסתכלים עליו כמו משוגע, חריג. "תרגע!", אומרים לך. מה להירגע? יש כל כך הרבה עבודה, אתה עונה. בסדר, בוא, תשב, תנשום רגע.
אז נרגעתי. אחרי חמש שנים נרגעתי, כי הבנתי שאת העולם אני לא אצליח לשנות. לפחות לא מהפוזיציה של מורה "פשוט". בינינו? יש משהו קוסם בלהיות דון קישוט. בסוף, יכתבו עליך ספר.
העניין הוא שהסוף הגיע אלי מהר ממה שציפיתי: אחרי שבע שנים.
היו לי תוכניות להיות מנהל בית ספר, אפילו לו"ז מדוקדק (להקדיש את שנת השבתון לקורס מנהלים וללכת למכרז). אבל אחרי שהבנתי עם מי יש לי עסק, וכמה כוחו של המנהל מוגבל, החלטתי לוותר על התענוג המפוקפק. ההחלטה העקרונית התקבלה לפני שנתיים וחצי, אבל היה ברור לי שאני לא עוזב הכל והולך הביתה. הייתי באמצע תפקיד כרכז שכבה וכמחנך כיתת מב"ר מדהימה, ולא יכולתי שלא להגיע איתם עד לקו הסיום.
אז חיכיתי שנה וחצי, ונהניתי בלי סוף: המסע לפולין, טיול שנתי של שבוע (!), מסיבת הסיום, ספר המחזור ובעיקר ההוראה בכיתות שאותן ריכזתי. כמו שאמרתי: לסיים בשיא. הגעתי לשיא, ויצאתי לשנת שבתון. בימים אלה היא נגמרת, שנת השבתון. ואני את ה-1 בספטמבר הבא, חוזר לחגוג כבנאדם חופשי.
