נישואים מול רווקוּת: זו נבלה וזו טרפה?

כשאני מסתכלת ימינה ושמאלה, פותחת איזה עיתון, מישירה מבט לחדשות, אני שומעת על גבר שהיכה את אשתו וילדיו ובמקביל נישנש ערוגה נשית בת 15, על אשה שחתכה את איבר בעלה, גבר שהבטיח לאשתו עולם ומלואו ובסוף השאיר אותה עם התחתונים ועם ארבעה ילדים, פלוס חובות של הימורים. ואז במועדון הרכילות המשפחתית שאנחנו פותחות כל יום שבת אצל סבתא על חמין, אני שומעת על אשה לא יפה וכבר לא צעירה, שיודעת לשחק בקלפי האגו של הגברים ונישאה שלוש פעמים, כשבכל פעם היא יוצאת "מסודרת" יותר מבפעם הקודמת.

ואם כל זה לא מספיק, כדי שארצה להתרחק מהאיחוד המקודש של זכר ונקבה, אז בכל פעם שעיניי ואוזניי נתקלות בזוג של שגרה, אני בעיקר מבחינה בניצנים של אכזבה, של סיוט פשוט שנקרא – אהבה.

אני רואה לו בעיניים את מלחמות הגרביים, שטיפת הכלים והסקס השבועי. אני רואה לה בעיניים את העייפות והשריטות מחבל הבאנג'י שמתנדנד בין נוגה ומאדים, את הרצון למצוא את טרזן כשהיא משחקת את ג'ין, את הפנטזייה על גבר מבין, מחבק, כזה שלמד את התפקיד בעל פה בסרט שראתה כשהיתה ילדה. והוא שוקע בעיניי הסרטים הכחולים של נער בן ה- 16 שהיה ומדמיין אשה חתולית, עם גרבי רשת ומבט בוער מחרמנות יתר.

"הלכתי להביא כסף, תכף אשוב"

הכל שטויות, כמובן. במציאות, הוא מקבל אשה עם חור בגרב, מבט מותש בעין שמאל ומבט נם בעין ימין, ריח של אוכל מהשיער ומעגלי מילים שתואמות את שגרת החיים. היא זוכה בזכר חי-מת: חי בעבודה, מת בבית. שותק כמו דג, משאיר לה את הכלים והכביסה ואת הדיאלוגים של אני, אתה, הילדים,...מה יהיה? ושומר על פסון: הלכתי להביא כסף, תכף אשוב.

נישואים מול רווקוּת - זו נבלה וזו טרפה. החיים האלה הם בכלל סוג של אינסוף מרוצים ותירוצים. יום אחד אני מרגישה על הגובה, שרה במקלחת, מעשנת סיגריה, מחייכת לכל עובר ושב, ורגע אחרי קורסת תחת מפלי הטירוף הפנימי, נעזרת בשנאה הקיומית שיש בכל אחד כדי לשנוא אותי קצת יותר מתמיד. נו, אלה חיים?!

כשהגעתי לגיל 30 החלטתי להיות בת 30, להיכנס למסגרת, למצוא לי משבצת ולהתיישב עליה בלי לזוז עד הפנסיה, יהיה מה שיהיה. החלטתי להיות אחותי התאומה. למצוא לי זכר מצוי, כזה עם זוג עיניים, שתי רגליים וזין אחד קטן / בינוני / גדול, בהתאם לגנטיקה המשפחתית, שיעמוד לרשותי בלילות ובימים. ואז אזכה במרוץ להמלטה ואשריץ בביטחה כואבת ילד / שניים / שלושה בהתאם למשכורת, ואגדל כלב קשור בשרשרת להשלמת האנושיות הבריאה שיש במסגרת המיוחלת.

נרשמתי לאתרי היכרויות, ורשמתי בלי כחל וסרק את החנופה החיננית ביותר שהצלחתי לחלץ מבין שיניי הארסיות ולשוני המגואלת בדיאלוגים עקרים עם גברים: "שולפת חרבות, רק כשצריך. אוכלת בנימוס, ברוב הימים. חולמת בהכרה מלאה על הפסגה הבאה, מבקרת בבתי קברות, כדי לזכור שהחיים זמניים ומצלמת שיאים קטנים. בין לבין הימים החולפים. מי רוצה להכיר?".

ברובריקת הזכר המבוקש שרטטתי בקווים עקומים את האביר על הסוס האפור: "חבר בלגיון הצרפתי בגלגולו הקודם, רודף שלום בגלגולו הנוכחי. מישהו שעבורו לחיות על הקצה מכיל יותר מלשתות קפה שחור בחצות. בקצרה, מישהו המודע לעולם: החיצוני והפנימי וחי בשלום עם הטוב, הרע והמכוער...".

כל רצונם הוא שאפנק אותם

טיפוסים שונים ומגוונים שיתפו פעולה עם הפרופיל "הרך והנשי" שלי, נטול התמונה: שמנים, נמוכים, לבנים, קירחים, נאים, עניים, פרודים, גרושים, לא מעט נשואים עם נטייה לבחון את העולם שבחוץ הרבה יותר בקפידה ועניין מאשר את האשה שבפנים, המחכה עם ארוחה וכמה צאצאים.

הם "הבטיחו" לי שכל רצונם הוא שאפנק אותם, בלי מחויבות, בלי רומנטיקה, בלי רגש והחשוב מכל שאהיה שם בשבילם, טרייה כמו האשה שלהם ביום היכרותם, חמה כמו לחמניה מפוארת ונטולת מילים, מחשבות או צרכים כי זה מה שהם צריכים.  

בחלק מהמקרים הפניתי עורף נוקשה של עוּבּר עם אוטיזם לעבר צרורות התשוקה העלומה בפרופיל הבוגדני, המתפקע מאזור החלציים של הנשוי התורן. במקרים מובחרים בחרתי לטלטל את עולמם החד גוני במילים חדות ומלאות קוניאק מילולי על אודות הניסיון הנואש והנסער ליצור לעצמם פנטזיות מחוץ לכלא אותו בנו במו ידיהם, אז שלפחות יכבדו. את עצמם. את המילה. את האשה. את המשפחה ואת האלוהים שלהם, מולם עמדו בתאריך יוקרתי ומלמלו בפנים מזיעות וידיים מתוחות את השבועה האסורה מכל לכל אדם, "לנצח", הם אמרו שם. "לעולם".

ועכשיו כשהם שם, בתוך "הנצח", הם רוצים לברוח, להיעזר בי כבסולם חסר ערכים לשלות מתוכי שלב בכדי לאפשר להם לברוח אל מחוץ לעצמם ומחויבותם. הם טעו באשה. כנראה בזו שבחרו, וללא ספק בזו שרצו לבעול, בי.