הזיה צרפתית

אם לאונרד כהן לא היה קנדי, ופולני, ואולי גם קצת יהודי, סביר להניח שהוא היה פריזאי. המגבעת שמונחת בדיוק בזווית הנכונה, השארם, המחוות הקטנות להרכב ולקהל, והקול העמוק והרומנטי שמתווסף ללחישות עדינות בצרפתית, כאילו נשלפו מבית קפה על גדות הסיין בשנות החמישים.

כמה מאות ישראלים הגיעו ביום שלישי לאולם היפהפה בברסי לראות את הכהן הגדול, והצטרפו לעוד כמה מאות ישראלים שכבר חרשו בשנה האחרונה את אירופה במסע בעקבותיו. כל הכרטיסים, כמעט מיותר לציין, נמכרו זמן רב מראש ובחוץ היו גם כאלה שהסכימו לשלם 700 ו-800 יורו כדי לראות את הפלא מקרוב.

שבויים מרצון ומכושפים, התנחלו כמעט כל הישראלים בשורות הראשונות והיקרות יותר, ונדבקו לבמה מתחילת ההופעה ועד סופה. כהן, רומנטיקן ממיס וחסר גיל, הרעיד את האולם והצליח להוציא גם מהאירופאים המאופקים ביותר התלהבות ילדותית וחסרת מעצורים כבר מהרגע הראשון, עם "Dance Me To The End Of Love", שנפתח בלחשושים בצרפתית.

גם אני, שגדלתי במחוזות רחוקים מאוד משיריו האפלים, מצאתי את עצמי נסחף עם הזרם, ממלמל לעצמי בשקט (כדי לא להרגיז את השכנים הצרפתים) את כל המילים ונשאב לכיוון הבמה. הציניות, חומת המגן הקבועה שלי, החלה להתקלף אט אט ב-"Bird On The Wire" בגרסה האיטית והחודרת, ונשרה סופית ב-"Famous Blue Raincoat" שהקפיא כל עצב בגופי.

במבט נוגה ומחויך, ועם אינספור מחוות, כהן לא פספס אפילו אחד מלהיטיו הגדולים. מ-"Who By Fire" ועד

"Everybody Knows", מ-"Tower Of Song" ועד "סוזאן", מ-"First We Take Manhattan" ועד "Hallelujah". בכולם ליווה אותו בגאונות חביאר מס הספרדי, שיצר אווירה תמידית של מחול קודר ומוטרף.

כהן וחוויאר מס בהופעה. מחול קודר וטירוף (צילום: AP) 

לאורך כל ההופעה כהן סיפק מחוות אציליות כלפי ההרכב שלו וכלפיי הקהל, רוכן, מסיר את הכובע, מסמיק בהתרגשות ובצניעות, ומשמש כמעין אב ל-17 אלף הצופים. אחרי הפסקה של רבע שעה – אחרי הכל אולי בכל זאת יש משמעות לגילו וקשה להופיע ברצף במשך שלוש שעות – כהן חוזר, חצי מרקד, ממשיך בקסם וחוזר להדרן אחרי הדרן, עד שמגיעה השעה ללכת. הוא נעמד לבדו על הבמה, עם שלוש זמרות הליווי (שרון רובינסון והאחיות ווב המהממות), מדקלם שורה מ-

"If It Be Your Will" ומשאיר אותן לשיר לבדן כשהוא כורע ברך, מתפלל למילותיו שלו ומודה לאלוהיו ולאלוהינו, שהביאונו עד הלום.

בחוץ, עוד לפני שהתאוששתי ועטיתי מחדש את חליפת המגן הסרקסטית, התייצב מולי שחקן הכדורסל לשעבר עדי גורדון, גיבור נעוריי והאיש שהושיע אותי מימים של בלבול ומחסור בקרקע יציבה. כמו השרה לשעבר יולי תמיר ועוד פנים מוכרות כאלה ואחרות, הוא הגיע לכאן כדי להידבק בכישוף. ברקע התנגן בראש "So Long Marianne", כשמפעם לפעם טפטף גשם פריזאי ממכר. האם ייתכן שהזיתי במשך שלוש שעות?